לקח ענבים מנכרי כדי לעשות מהם יין ונמלך
בגמרא מבואר שפירות הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל, אם נגמרה מלאכתם ביד הנכרי ומרחן הנכרי פטורים מכל החיובים שנאמר (דברים יח ד) 'דגנך' ולא דיגון גוי, דהיינו גמר מלאכתו של גוי, אבל אם לקחם הישראל אחר שנתלשו קודם שנגמרה מלאכתן וגמרן הישראל חייבים בכל מן התורה. וראה באליבא דהלכתא בשיטות הפוסקים אם חייב מדרבנן בדיגון גוי.
במנחת שלמה (שו"ת, ח"א סי' נז) חקר מה הדין בגוי שבצר ענבים על מנת לעשות מהם יין, ואין גמר מלאכתם של ענבים העומדות ליין, אלא כשנעשה מהם יין, ואם כן נמצא שהגוי לא עשה בהם 'דיגון' דהיינו גמר מלאכה, וקנה אותן ישראל ממנו, ואחרי שהיו ברשותו נמלך עליהם הישראל לאוכלם, ודיגון של אכילה כבר נעשה ברשות הגוי.
ויש לדון אם חייבים במעשר או לא, שהרי דיגון נכרי פוטר מן המעשר, אבל כאן שנתכוון לעשות מהם יין לא הגיעו לכלל דיגון, שהרי גמר מלאכתן הוא היין, ואם כן עדיין לא נעשה בהם דיגון, ולכאורה אין סברא שכיון שחשב הישראל לאוכלם יהא זה דיגון על ידי המחשבה. וכתב לתלות דין זה בטעם שדיגון נכרי פוטר, אם נאמר שאף להלכה שאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, בכל זאת כל זמן שהפירות תחת ידו של הנכרי הרי הם פטורים ממעשר, וגזירת הכתוב היא שעל ידי דיגון ישראל חל עליהם חיוב מעשר, אם כן כאן שאין להם כלל דיגון, הרי הם פטורים ממעשר.
אך יש לומר באופן אחר, שלהלכה שאין קנין לנכרי בארץ ישראל ממילא גידולין של נכרי הרי הם נחשבים כאילו גדלו ממש בתוך שדהו של ישראל, וחידושה של גזירת הכתוב הוא לפטור, שאם דיגן אותם נכרי הרי הם נפטרים ממעשר. ולפי זה כאן שביד הנכרי לא נעשה שום דיגון שהרי חישב לעשות מהם יין, מסתבר לחייבם במעשר אף שביד הישראל גם כן לא נעשה שום דיגון, שהרי סוף סוף אין כאן את דיגון הנכרי שפוטר. ואין לומר שעל ידי מחשבתו של הישראל לאוכלם מתברר למפרע שבצירת הנכרי הרי היא גמר מלאכה, כיון שהנכרי חשב בפירוש לעשות מהם יין, לא שייך להחשיב את הבצירה לגמר מלאכה.
והביא מה שכתב בשערי צדק (פ"ו ה"ה), לענין ישראל שקנה ענבים מנכרי לעשות מהם יין, שכיון שקנאן על מנת לעשות מהן יין לא נגמרה מלאכתן ביד נכרי, שהרי גמר מלאכתן הוא היין, לכן מותר לאכול מהם כרצונו עד שיגמור מלאכת היין. והוסיף שנראה שאפילו אם נמלך עליהם הישראל אחר כך שלא לעשותם יין אלא לאוכלם, מותר לאוכלם בלא תרומה ומעשר. והטעם משום שממה נפשך מותר, אם נלך אחר מחשבתו בלקיטה שחישב לעשות מהם יין, אם כן אין כאן גמר מלאכה כלל שהרי לבסוף אינו עושה מהם יין, ואם נלך אחר מחשבתו עכשיו שמחשבתו לאוכלם, אם כן גמר מלאכתם, והיינו הבצירה, היתה ביד הנכרי. ומשמע מדבריו שסובר כמו הצד הראשון [והיא שיטת הכסף משנה, עיי"ש], שבפירות של נכרי לא חל חיוב עד שיהא דיגון ביד ישראל, הילכך כל זמן שלא דיגן אותם ישראל הרי הם מופקעים לגמרי ממעשר. וכן כתב המבי"ט (שו"ת ח"ב סי' קצו).
אמנם בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' ב) חלק עליו, וכתב שאם נמלך ישראל ולא עשה מהם יין, הרי הם חייבים במעשר, שהרי מי פטר אותם, שאין המירוח אינו תלוי אלא בדעת הממרח, ומה שהישראל חושב לאוכלם אין זה עושה שמלאכתו של הנכרי תיחשב מירוח למפרע ותפטור, ואם כן אין טעם להתיר ולאכול מהם בלא תרומה ומעשר. והיינו משום שסובר כמו הצד הב', שכל פירות בארץ ישראל חייבים בתרו"מ, רק שיש גזירת הכתוב שדיגון הנכרי פוטר, אך כל זמן שלא היה דיגון ביד הנכרי, אף שאצל הישראל גם כן לא היה דיגון מכל מקום חייבים.
