הכנסת עצמו לספק סכנה לצורך חבירו
בגמ': ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת בממון ממאי דבממון אימא במיתה ממש וכו' (בבא קמא פג, א).
בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכז) נשאל, אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצוץ אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך, האם מחוייב להניח לשלטון לקצוץ את אברו או לא.
בתשובתו כתב, שיש לחשוש שמא ע"י חתיכת אבר אפילו כשאין הנשמה תלויה בו יצא ממנו דם הרבה וימות, ומאי חזית שדם חבירו סומק יותר אולי דם עצמו סומק יותר, והוסיף וכתב אני ראיתי אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם, ויצא כ"כ עד שמת, והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן, וכ"ש אם יחתכו אותו.
עוד כתב, התורה אמרה (שמות כא כה) 'כויה תחת כויה פצע תחת פצע' ומ"מ חששו שמא ע"י הכויה שיעשו למי שעשה את הכויה לחבירו ימות, והרי התורה אמרה (שם כד) 'עין תחת עין' ולא נפש ועין תחת עין, ולכך אמרו שמשלם ממון. והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה, יותר מעל ידי חתיכת אבר ואפילו כן חוששים לזה, וכמבואר בסוגיין שהחובל בעינו של חבירו אין חובלים בעינו אלא משלם ממון, וכל שכן בנידון דידן שאין אדם מחוייב להניח לשלטון לקצוץ את אברו כדי להציל חבירו.
ראיה לחומרת סכנת אבר הביא שהרי התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו ע"י ישראל. ועוד נאמר (משלי ג יז) 'דרכיה דרכי נעם', וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו, ולכך, סיים הרדב"ז, איני רואה טעם לדין זה, אלא מדת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה, ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה, שהספק שלו עדיף מוודאי של חבירו.
אולם דעת המהר"ם רקאנטי בפסקיו (סי' תע) שחייב אדם לסכן אבר שלו כדי להציל את חבירו ובחת"ס (כתובות סא: ד"ה מ"ט) מבואר שמחויב לסכן עצמו בשביל הצלת חבירו, והאריך להקשות על דברי הרדב"ז, עיי"ש.
בעניין זה דן גם בתוספת יום הכיפורים (יומא פב:), וכתב לפשוט מסוגיין שלא אמרו סברא של מאי חזית אלא נפש בנפש, שאין דוחים נפש מפני נפש, אבל בסכנת אבר, יכול לסמא עינו של חבירו שלא יהרגוהו, עיי"ש.
