בענין נוסח 'כל נדרי'

בזמן הקדמונים הנוסח של 'כל נדרי' הנאמר בערב יום הכיפורים היה נאמר בלשון עבר, שכל הנדרים 'מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה' הם בטלים.

אמנם רבינו תם הקשה על המנהג הקדום כמה קושיות [עי' במסכת נדרים (כג:) תוס' ד"ה ואת], ועוד, שמה מועיל להתיר מה שעבר כבר, ומכח אותן קושיות שינה את נוסח ה'כל נדרי' ללשון עתיד, לומר 'מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא'. וביאר, שענין התקנה הוא לפי מה שמבואר בגמ' (נדרים שם) שהרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל, שתנאי כזה מועיל שכל נדר שידור יהא בטל, ובלבד שיזכור את התנאי בזמן הנדר.

ולכן תיקנו חכמים לומר כל נדרי, כדי שינצלו מעון נדרים ושבועות [אמנם בטור (או"ח סי' תריט) כתב יישובים לקושיות רבינו תם על נוסח הקדמונים, והביא שהרא"ש פסק כמנהגם].

הפוסקים דנו בשינויים שיש לעשות בנוסח ה'כל נדרי' בכדי שכולו יהיה בלשון עתיד. התוספות (שם) דנו על התיבה 'דנדרנא', והקשו שמשמעות התיבה היא לכאורה בלשון עבר, 'שנדרנו'. ותירצו, שלשון זו מתפרשת גם על העבר וגם על העתיד. ובסמ"ג (ל"ת רמב) כתב, שתיבת 'דנדרנא' היא בלשון עתיד, דהיינו הנדרים שנידור, והוכיח כן מסוגיין, שמבואר שאדם שנשבע בלשון שבועה שאוכל, משמע שהוא לשון עתיד כמו שפירש אביי, ומבואר בגמ' שכוונתו כשאומר שאוכל היינו 'דאכילנא', כלומר שנשבע שיאכל בלשון עתיד. ו'דאכילנא' ו'דנדרנא' פירושן שוה, וכמו שאכילנא לשון עתיד הוא, כמו"כ תיבת דנדרנא לשון עתיד היא. וכן הוכיח בהגהות מיימוניות (שביתת עשור מנהגי יוה"כ).

ובטור (שם) כתב, שרבינו תם שינה את התיבה 'דנדרנא' ללשון עתיד. ובזה יש שתי נוסחאות בלשון הטור שהובאו בדברי רבותינו. הבית יוסף (ד"ה ומ"ש וגם) גרס, שהתיקון היה מתיבת 'דנדרנא' לשתי תיבות 'די נדירנא'. וביאר, שכאשר כתוב 'דנדרנא' אז האות נ' היא בחטף פתח והד' בקמץ, ולכן המשמעות היא לשון עבר. אך כאשר התיבה מתחלקת לשתי תיבות, אז הנ' היא בשווא נע, והד' בחיריק, והמשמעות היא לעתיד. והב"ח (ס"ב) גרס, שהשינוי היה להפך, שבנוסח הקדמון היה 'די נדרנא' והוא לשון עבר כשהאות נ' בקמץ, ורבינו תם שינה ל'דנדרנא' שהאות נ' היא בשווא נח שהוא לשון עתיד. והביא את דברי הסמ"ג שהוכיח מסוגייתנו שלשון 'דנדרנא' הוא לשון עתיד.

והלבוש (שם ס"א) אחר שהקשה והוכיח כדברי ר"ת וכתב שהנוסח הנדפס הוא טעות מכמה טעמים, כתב עוד, לפיכך נ"ל שראוי להיות בכאן דאינדרנא באל"ף האיתן, ויהיה הפירוש שאדור אני, וא"כ רוב נוסח של כל נדרי אשר נדפס במחזורים אין בו ממש, ואין לו שום פירוש אלא הניגון בלבד, ואינם יודעים ואינם מבינים מה אומרים, ואם איישיר חילי אתקננה, וכמה פעמים רציתי לתיקנו וללמדו לחזנים כהוגן, ולא היו יכולים לשנות בעת תפילתם מפני הרגל הניגון שבפיהם, על כן אומר אני הרוצה לדקדק יאמרנו לבדו בחשאי וכאשר תקנתיה, ולא יסמוך על הש"ץ לומר אחריו מלה במלה, כי ודאי נוסח של טעות הוא מה שאומרים, ואינו תנאי לא לש"ץ ולא לקהל רק צפצוף דברים בעלמא כמו העופות שמצפצפין ואין בהם דיבור.

ובשאילת יעב"ץ (שו"ת, ח"א סי' קמה) כתב, כבר כתבתי בחיבורי שכל מה שטרחו אלו הרבנים ושאר האחרונים לפרש נוסח כל נדרי ע"ד ר"ת שהוא לשון עתיד, הכל טעות ושיבוש בלשון במחילת כבודם, ולא היה אחד בהם שידע והכיר לשון ארמי על בוריו, כי האמת הברור שהנוסח הקדמון הוראתו על הנדרים שעברו, ו'דינדרנא' וכו' הוא ודאי עבר. אבל אין ספק בעולם שע"פ דעת ר"ת צריכים אנו על כרחינו לשנות הנוסח הישן לגמרי, וצ"ל דנדר או דנדר הנו"ן בחיריק, והד' בדגש מקום החסרה. וכן כולם דנשתבע ודניסר על נפשתנא הכל בנו"ן האית"ן [דהיינו מאותיות א' י' ת' ן' הנוספות על השורש, ואינן משורש המילה]. וכתב, שכל הכללים של לשון הקודש חלים גם על ארמית, שדרך אחד הוא ללשון תרגום עם לשון הקודש בזה בבירור. ולכן לא יפה אנחנו עושים פה היום לאחוז החבל בשני ראשיו ולזכות שטרא לבי תרי, להחזיק בנוסח הישן במקצתו ולעזוב מקצתו ולשנותו ולהפכו להבא, שזה אי אפשר כלל ואינו סובל השינוי והתמורה, ואין מקום לקיימו ע"פ דברי ר"ת אם לא נחדשהו מעיקרו ונהפכהו כולו מעבר לעתיד.

אבל כתב להלכה, שנראין דברי הקדמונים שנתקן על העבר, ואין לי בכך ספק בעולם. מ"מ לחוש לדעת ר"ת הואיל ויצא מפי אותו צדיק, אני נוהג לומר בשתי הלשונות ולכפול הנוסח דנדרנא ודנידר דאשתבענא ודנשתבע דאסרנא ודניסר וכו' מיום כיפורים שעבר וכו' ומיו"כ זה עד וכו' לצאת ידי הכל.

והט"ז (או"ח שם סק"ב) כתב, אנו מנהגינו כר"ת שמתירים הנדרים העתידים לבוא, שהרי אומרים מיום כיפור זה עד יום כיפור הבא עלינו לטובה. ולענין הפירוש של הגירסא שזכר ר"ת ביאר, שאכן אם הכוונה היא על העבר, אומרים דנָדַרנא דהיינו בקמ"ץ תחת הנו"ן ופתח תחת הדל"ת, והוא במשקל אמרנו שהוא עבר, אבל לשון עתיד צריך לנקוד חיר"ק תחת הדל"ת.

ולהלכה כתב המשנה ברורה (סי' תריט סק"ב), שמנהג קדמונים היה לומר מיוה"כ שעבר עד יוה"כ זה, והיתה הכוונה להתיר הנדרים ושבועות שכבר נדרו ונשבעו פן עבר אחד עליהם. ואנו נוהגים כר"ת שהגיה שיש לומר מיום הכיפורים זה עד יוה"כ הבא עלינו, והכוונה להתנות על נדרים שידור מכאן ולהבא שלא יחולו [ומועיל תנאי זה אם אינו זוכר התנאי בשעה שנדר אח"כ, אבל אם זוכר התנאי ואעפ"כ נודר הרי עוקר התנאי]. וכתב, שלפי"ז יש לומר הנוסח 'די נדירנא' ודמישתבענא שאז הוא משמע לשון עתיד. אך הביא את דברי המג"א (שם סק"ב) שהסיק, שאפשר לומר 'דנדרנא' בתיבה אחת גם לשיטת רבינו תם, כי משמעותה גם בלשון עתיד, וכתוס' בנדרים הנ"ל.

הנוסח המודפס במחזורים נוסח אשכנז בימינו הוא, לומר גם כנוסח ר"ת וגם כנוסח הקדמונים לגבי הנדרים, 'מיו"כ שעבר עד יו"כ זה, ומיו"כ זה עד יו"כ הבעל"ט' [אך לא נתקבל לומר כן ברוב הקהילות. אמנם בכמה קהילות ספרדים נוהגים כן, וכן נוהגים קהילות האשכנזים שבארץ ישראל], ובתיבת 'דנדרנא' אומרים כפסק המג"א, שתיבה זו משמעותה גם לשון עתיד וגם לשון עבר.