קידוש בשבת ביו"ט וביוה"כ אם הוא מדאורייתא
כתב המג"א (סי' רעא סק"א), שמצות קידוש שצריך לקדש השבת בכניסתה בדברים היא מן התורה [ורבנן תיקנו שיקדש על היין] אבל ביו"ט אין מצות קידוש אלא מדרבנן. וכתב בהגהות חתם סופר (שם), שמדברי רש"י בסוגייתנו נראה שקידוש היום ביום הכפורים הוא מדאורייתא כמו שבת, שפירש מה שאמרו בסוגייתנו יכול לא יהא יוהכ"פ מכפר אלא א"כ התענה בו וקרא מקרא קודש ולא עשה בו מלאכה, לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין, ת"ל יום כיפורים הוא מכל מקום. ופירש"י, לא קראו מקרא קדש, שלא קיבלו עליו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויוהכ"פ.
ומשמע שמן התורה צריך לקדשו בדברים [בתפילה או על הכוס], ולכן צריך הכתוב לחדש שאף על פי שלא קידשו בדברים מכל מקום עיצומו של יום מכפר עליו. ובטעם הדבר שיוה"כ הוא כשבת ולא כיו"ט, ביאר החתם סופר, שבשבת ויום הכפורים אין ליחיד שום מצוה לעשות בהם בקום ועשה, אלא רק שבות מאכילה ומלאכה, ואין ניכר שהוא לשם מצוה אם אינו זוכרהו בכניסתו. ומטעם זה תיקנו בתענית לקבל התענית מבערב (שו"ע או"ח סי' תקסב ס"ה), שאם לא כן אין כאן אלא שב ואל תעשה. וזה דווקא בשבת ויום הכפורים, אבל ביום טוב שיש לכל יחיד מצות עשה, חגיגה וראיה, ואפילו בזמן הזה יש לכל אחד מצות שמחה, לכן אינו צריך זכירה והזמנה, ככל מצות עשה.
