אפיית מצות בתנור גז
בארחות רבינו (ח"ב עמוד לח) דן בדבר מצות שנאפו בתנור גז, שהאש לא בערה על ידי עצים המונחים בתוכו אלא על ידי מבערים של גז הנמצאים מתחת לקרקעיתו, והחשש הוא לדעת הראשונים הסוברים שדבר הנאפה באילפס אינו חשוב לחם ואינו חייב בחלה ואין יוצאים בו ידי חובת מצה בפסח, ולדעתם אפשר שכיון שהאש לא היתה בתוך התנור אלא תחתיו, נידון כל התנור כאילפס העומד על גבי האש, ומה שנאפה בו אין לו תורת לחם ואין יוצאים בו ידי חובת מצה.
[ואף על פי שלדעת ריש לקיש המובא לעיל, אם הסיק את התנור קודם שהדביק יש לו תורת לחם, אבל לדעת רבי יהודה גם באופן זה אין לו תורת לחם, והרי"ף (פסחים יא:) הביא שיש פוסקים כדעתו, ולענין מצה דאורייתא אפשר שיש לחשוש לדעתו].
והביא תשובת בעל הקובץ תשובות, שכתב כעין סברת הצמח צדק, שדין מעשה אילפס תלוי במידת החום, והטעם שמעשה אילפס אינו נידון כלחם הוא משום שמידת חומו פחותה ממידת התנור כיון שהאש אינה עומדת אלא תחתיו, אבל תנור גז שחומה מרובה כשל תנור, אינו נידון כאילפס אלא כתנור, אף על פי שהאש מהלכת תחתיו. ורק אם הברזל מפסיק בין חום האש ללחם אין דינו כאפוי והרי הוא מעשה אילפס, אבל כשאין שום הבדל במידת החום והחום חודר לתוך התנור, הרי הוא לחם לכל הדעות ואדם יוצא בו ידי חובת מצה בפסח, אף על פי שמידת החום אינה כל כך כמו שהיתה אם האש היתה בפנים.
