אם מותר לאדם לקרוא לבנו 'עורב' או 'נמר'

בסוגיין ביאר רבינא את הפסוק (מלכים א יז) 'והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר, ולחם ובשר בערב' ש'עורבים' הכוונה לעורבים ממש.
אולם רב אדא בר מניומי הקשה: ודלמא תרי גברי דהוי שמייהו עורבים. כלומר, שמא אין הכוונה אלא לשני אנשים שהיה שמם עורב, ולשניהם יחד קוראים 'עורבים', וכמו שנמצא בשופטים (ז) אדם שנקרא 'עורב'.
על כך העירה הגמ' שאמנם יתכן שלאחד מהם קראו 'עורב', אך חידוש הוא לומר שנמצאו באותו מקום שני אנשים ששמם היה עורב.
ביארה הגמ' שיתכן שנקראו שני אנשים מאותו מקום בשם 'עורב' על שם מקומם, שהרי אדם נקרא על שם מקומו. אולם למסקנא דחתה זאת הגמ' שהרי אם כן היו הם צריכים להיקרא 'עורביים' כלומר אנשים מהמקום ששמו עורב, ולא עורבים, וממילא מוכרח שאין הכונה לאנשים ששמם עורבים, אלא לעורבים ממש.
בדבש לפי (מערכת ע אות יח) הקשה על דברי רב אדא בר מניומי שאם אכן נקראו שניהם עורב, מדוע נקראים הם 'עורבים', וכי שני אנשים ששם יוסף, נקראים 'יוספים'.
בשו"ת מור ואהלות (אוהל ברכות והודאות סי' מח) העיר מדוע נוקטת הגמ' שחידוש הוא למצוא שני אנשים במקום אחד ששמם 'עורב', והלא מצאנו כמה וכמה אנשים שנקראים ע"ש בעלי חיים כגון 'דוב' וכיוצא, ומדוע הוא תימה שהיו שני אנשים ששמם 'עורב'.
ליישב הערה זו, כתב שיש לומר שהיות ונח קרא לעורב רשע, אינו דבר מצוי ששני יהודים יקראו על שם רשעים, וממילא כיון שבסוגיין מדובר על יהודים שהרי וודאי הבשר לא נשלח אלא ע"י יהודים, על כן נקטה הגמ' שלא היה שמם 'עורב'.
אולם בספר כתר שם טוב (ח"ב עמוד קלב) כתב, שמכך שהגמרא לא הקשתה על דברי רב אדא בר מניומי שלא יתכן שהיה שמם עורבים שהרי עורב הוא שם של רשע, כמבואר בפסוק בשופטים 'ויהרגו את עורב', מוכרח שאין איסור לקרוא בשם זה אעפ"י שרשע היה קרוי בשם זה, היות ובעיקרו הוא שם של בעל חי, ולא של אדם. ועיין בחדושי מהר"י שפירא על סוגיין מה שכתב בזה.
ובכתר שם טוב (שם) הביא עוד, מדברי רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סי' רמד) 'יתפלל אדם שלא יקראו זרעו על אותן שמדות הרעות תלויות בהן', שמשמע מדבריו שאסור לקרוא על שם מי שיש בו מדות רעות ובכלל זה בהמות טמאות שיש להם מדות רעות, או שכינו אותם חכמים כמשל על מדות הרעות, או שהמשילו אותם על הרשעים וכיוצא.
אבל מי שחז"ל לא מנו אותם שיש להם מדות רעות אע"פ שהוא שם של חיה טורפת מותר לקרוא, כגון 'אריה' שהוא חיה טורפת ופעמים אף דורס ואוכל, ומ"מ נהגו לקרות בשם אריה, משום שכשרצו חכמים לבאר לבני אדם את חובתם בעולמם אמרו (אבות פ"ה מ"כ) וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, הרי שלקחו כמשל את האריה אע"פ שהוא חיה טמאה מפני שיש בו מידות טובות, וכן דימו את הקב"ה לאריה שאמרו (ברכות ג.) יושב הקב"ה ושואג כארי, וכן יהודה נמשל לאריה, וכן אמרו על רב כהנא (ב"ק קיז.) 'ארי עלה מבבל', ואף האריה כשהוא טורף הוא שליח משמים, וכמ"ש בקהלת רבה (פרשה י סימן א אות יא) אין אריה טורף אלא אם כן נלחש לו מלמעלה.
ובכל הדורות נהגו לקרוא בשם זה, שהרבה חכמים נקראו 'אריה', וכן רבים נקראו 'זאב', והגאון רבי יצחק פאלאג'י בספרו יפה ללב (ח"ה דף קל טור ג) כתב שאף היו שנהגו לקרוא לבנם 'נמר', ובירושלמי (פאה פ"ד ה"ג) הוזכרה משפחה שהיתה נקראת 'בית נמר', אולם למעשה כתב בכתר שם טוב (שם) שבשם נמר יש להיזהר שלא לקרוא, כיון שהוא עז וחצוף, ולא נהגו לקרוא בשם זה.
יש לציין שבספר סגולות ישראל (מערכת ג אות כ) כתב בשם החיד"א שבמדינות איטליא נוהגים קצת לשים לבניהם שם חיות, כי אומרים שקבלה בידם כי בזה ינצלו מחלאים, ולכן קראו בשמותם צבי או איל או אריה וכדומה.