אם המוסלמים נחשבים כעובדי 'מרקוליס' ואם יינם אסור בהנאה
בסוגיין נתבאר ענין עבודה זרה ששמה מרקוליס, שדרך עבודתה היה שהיו זורקים עליה אבנים, ומבואר בגמרא שאף על פי שזריקת אבנים היא מנהג בזיון, מכל מקום אין ללמוד מכאן שכל עבודת בזיון גם אם יפעור לפניה כדרך שעובדים את העבודה זרה פעור יהיה חייב, ואינו חייב אלא בעבודות שהן דרך כבוד, ובזריקת האבנים חייב אף על פי שהיא דרך בזיון כיון שכך דרך עבודתה.
והנה יש חילוק להלכה בין גויים עובדי עבודה זרה לגויים שאינם עובדי עבודה זרה, כמו שכתב בשו"ע (יו"ד סי' קכד ס"ו) , שכל גוי שאינו עובד עבודה זרה יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה, ואם נגעו ביין שלנו דינו שוה ליינם שאסור בשתייה. ואילו גוי העובד עבודה זרה יינו ומגעו אסורים אף בהנאה, כמו שפסק בשו"ע (שם סי' קכג ס"א) .
וכתב הטור (שם סי' קכד) שהישמעאלים דינם כגויים שאינם עובדי עבודה זרה, שיינם אינו אסור אלא בשתייה ולא בהנאה.
וכתב בטהרת המים (מערכת היו"ד אות כז) , שמה שנוקטים להלכה שמגע הישמעאלים ביין שלנו אינו אוסרו אלא בשתיה ולא בהנאה, יש מקשים שלפי מה שידוע עכשיו שגם הישמעאלים עובדי עבודה זרה הם, שבאמונתם כתוב ללכת לעיר מיכ"א [מכה], ושם עבודתם היא להשליך אבנים בבור אחד בעת עבודתם, הרי זו עבודה זרה של זורק אבן למרקוליס כמו שכתב באבן עזרא (דניאל יא ל ד"ה ויבן) . וכיון שהם עובדי עבודה זרה ממש א"כ יאסר מגעם ביין שלנו גם בהנאה, כמו שאר עכו"ם.
ותירץ על פי מה שכתב הרמ"א (שם סי' קכג ס"א) שהטעם שהמגע אוסר בהנאה הוא משום גזירת יין שנתנסך לפני עבודה זרה שהוא אסור מדאורייתא, ולכן אסרו נגיעה של עכו"ם שמא ינסכו לעבודה זרה, וזה אינו שייך אלא בעכו"ם שעבודתם בניסוך יין לפני עבודה זרה שלהם, אבל הישמעאלים שאין דרכם בניסוך יין, ולא עוד אלא שהם נזירים מן היין ובורחים ממנו, אין לחשוש בהם שמא ינסכו היין לע"ז, ולכן אף על פי שהם עצמם נידונים כעובדי ע"ז, מכל מקום דין יין נסך אין בהם, אלא כשאר גויים שאסור בשתיה ולא בהנאה. ודייק כן מדברי הלבוש (סי' קכד ס"ו) שכתב, שכל גוי שאינו עובד ע"ז כגון הישמעאלים שאין להם פסילים וע"ז, יינו אסור בשתיה משום בנותיהם, אבל מותר בהנאה שהרי לא שייך כאן הגזירה משום חשש ניסוך, ומגען ביין שלנו שוה ליינם שאסור בשתיה. וביאר בכוונתו, שישמעאלים אין להם פסילים וע"ז ולכן אין בהם חשש ניסוך, אבל הם עצמם נידונים כעובדי ע"ז.
אמנם בשו"ת הרמב"ם (סי' תמח) כתב, שאלו הישמעאלים היום כולם טף ונשים נכרתה ע"ז מפיהם, וטעותם וטפשותם בדברים אחרים היא, שאי אפשר לאומרו בכתב מפני פושעי ורשעי ישראל, אבל ביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל, ובאמת שהיה לישמעאלים מקודם באותם המקומות שלשה מיני ע"ז, פעור ומרקוליס וכמוש, והם עצמם מודים בדברים אלו היום וקוראין להם שמות בלשון ערבי, פעור עבודתו שיפעור עצמו לפניו, או שיניח ראשו ויגביה ערותו למולו כמו שאלו הישמעאלים משתחוים היום בתפלתם. ומרקוליס עבודתו ברגימת האבנים. וכמוש עבודתו בפריעת הראש ושלא ילבש בגד תפור. ודברים אלו כולם מפורשים וידועים אצלנו מקודם שתעמוד דת הישמעאלים, אבל הישמעאלים היום אומרים, זה שנפרע ראשנו ושלא נלבש בגד תפור בתפירות, הוא כדי להכנע לפני האל יתעלה, ולזכור היאך יעמוד האדם מקברו, וזה שנשליך האבנים, בפני השטן אנו משליכים אותם כדי לערבבו. ואחרים מפקחיהם נותנים טעם ואומרים צלמים היו שם ואנו רוגמים במקום הצלמים, כלומר שאין אנו מאמינים בצלמים שהיו שם, ודרך בזיון להם אנו רוגמים אותם. ואחרים אומרים מנהג הוא. כללו של דבר, אע"פ שעיקר הדברים יסודם לע"ז, אין אדם בעולם משליך אותם האבנים, ולא משתחוה לאותו המקום, ולא עושה דבר מכל הדברים לשם ע"ז, לא בפיו ולא בלבו אלא לבם מסור לשמים.
אמנם המנהג למעשה היה בכל ארץ ישראל, שנהגו איסור הנאה ביינם של ישמעאלים. כמו שכתב בברכי יוסף (יו"ד סי' קכג סק"א) אחר שהביא דברי הפוסקים המתירים, ש'אמנם בעיר עז לנו ציון קרית מועדינו וכולא ארעא דישראל, המנהג לאסור מגע ישמעאל ביין שלנו אפילו בהנאה'. וכתב שרשם הדברים לפי זכרונו בהיותו בגולה, אך ראה תשובת גדול אחד שממנה נראה שנהגו היתר בדבר גם בירושלים. והוסיף (סק"ב) וכתב, שהאר"י היה מקיל בספק סתם יינם מישמעאלים, והוא מהמבואר בכתביו בשער המצוות (פרשת עקב אות קלב) , בענין הדבש הנעשה מתירוש המבושל של הענבים, שלא היה האר"י נמנע מלאוכלו אף אם העושין אותו חשודין עליו. וביאר מהר"ח ויטאל הטעם שהיה מקיל בו, לפי שאין ניסוך באומות הישמעאלים, ודי לו להחמיר שלא לאוכלו בהיותו ודאי שלהם, אך בספיקו מותר. ומבואר שהאר"י לא היה מחמיר באכילה אלא בודאי יין נסך של ישמעאלים, אבל בספיקו הקיל.
