אכילת מצוה בדרך רעבתנות
כתב בשו"ע (או"ח סי' רעד ס"ב), מצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה. וביאר הט"ז (סק"ב), שאינו נראה בזה כרעבתן, שכיון שאינו עושה כן בחול ודאי כוונתו במה שעושה כן משום שחביבה עליו מצות עונג שבת, ולכן רוצה לאכול הרבה. [ומקורו בדברי הראשונים על פי הגמרא (ברכות לט.)].
וכתב במראה יחזקאל (האכבערג, בשו"ע שם) שלכאורה נראה בסוגייתנו שלא כדברי השו"ע והט"ז, שמבואר שהבבלים היו אוכלים את שעיר החטאת של יום הכפורים כשהוא חי, והיו שונאים אותם מפני שהיא דרך רעבתנות, והרי אכילת קדשים יש בה מצוה, ומוכח שגם באכילת מצוה יש גנאי כשהיא נעשית בדרך רעבתנות.
ותירץ, שבאמת כבר הקשו התוספות בסוגייתנו (ד"ה ששונאין) על מה שמזכירים אותם לגנאי על שהיו אוכלים את השעירים חיים, והרי עשו מצוה בכך ביום הכפורים שחל בערב שבת, שלא היו יכולים לבשל את הבשר, ובכך שאכלו את הבשר כשהוא חי הצילו אותו שלא יבוא לידי נותר, וכיון שעשו מצוה בכך אין לגנותם. ותירצו התוספות שהזכירו אותם לגנאי כיון שהרגילו עצמם לאוכלם חיים בכל השנים, אף כשלא חל יום הכפורים בערב שבת, [ולא קיימו מצוה בכך] ואכילה זו נראית כרעבתנות. [אמנם לפי זה נמצא, שרק כשיש קיום מצוה באכילה בדרך רעבתנות אין לגנותה, אבל בכל השנים ודאי ראויים היו לגנאי על שאכלו את שעיר החטאת ברעבתנות, אף על פי שהיתה אכילת מצוה, ומוכח שאם אין מצוה בדרך האכילה הזו דווקא, אין מועיל מה שיש מצוה בעצם האכילה].
וכתב במראה יחזקאל שיש לתרץ עוד, שאכילת השעיר בדרך זו לא היה בה קיום מצוה של אכילת קדשים, אלא רק הצלה שלא יבואו לידי נותר, והטעם משום שאכילה כזו אינה דרך אכילה, ועל כל פנים אין מקיימים בה מצות אכילת קדשים בדרך כבוד וגדולה, ובגמרא (סוטה טו.) למדו מהפסוק 'למשחה' (במדבר יח ח) שאכילת קדשים צריכה להיות בדרך גדולה, כדרך שהמלכים אוכלים, ומשמע בגמרא (זבחים כח.) שדין זה מעכב בדיעבד, ואם אכל את הקדשים שלא בדרך גדולה לא קיים המצוה. ולכן הזכירו אותם לגנאי. ואף על פי שבספר עשרה מאמרות (מאמר כח) כתב שהזכירו אותם לשבח, היינו משום שהצילו שלא יבואו לידי נותר, אבל באכילה עצמה לא היתה מצוה. וכעין דבריו כתב הרש"ש (בסוגייתנו על דברי התוספות), שנראה שהבבלים לא קיימו מצות אכילת קדשים כיון שהאכילה היתה שלא כדרך אכילה, ואכילה שלא כדרכה אין שמה אכילה, ולא אכלו את הבשר אלא כדי להצילו מנותר.
ועל פי זה מיושבים דברי השו"ע והט"ז, שבמקום שיש מצוה באכילה עצמה, אין גנאי במה שאוכלים בדרך הנראית כרעבתנות. וכתב במראה יחזקאל שכן מוכח גם ממה שכתב בירושלמי (סנהדרין פ"ח ה"ב) שרבי יוחנן היה מלקט פירורים מסעודת ראש חודש, ומשמע שכיון שהיתה סעודת מצוה, היה מותר לנהוג בדרך רעבתנות.
ובספר דרכי חיים ושלום (אות תרטז) כתב, שבעל המנחת אלעזר היה מספר בשם הה"ק מהרצ"ה הכהן מרימאנוב זי"ע, שמחמת חביבות קדושת המצה היה פעם אחד אוכל ערך כ"ב מצות בבת אחת, אף שבפעם אחרת לא היתה אכילתו מרובה.
