אכילת בשר עוף אחר גבינה

כתב בשלחן ערוך (יו"ד סי' פט ס"ב), מי שאכל גבינה, מותר לאכול אחריו בשר מיד, ובלבד שיעיין בידיו ויראה שלא נדבק בהם שום דבר מהגבינה, ואם היה בלילה, שאינו יכול לעיין אותם היטב, צריך לרחצם. וכן צריך לקנח פיו ולהדיחו. והקינוח הוא שילעס פת ויקנח בה פיו יפה, וכן בכל דבר שירצה, חוץ מקמח ותמרים וירקות, לפי שהם נדבקים בחניכיים ואין מקנחים יפה. ואחר כך ידיח פיו במים או ביין. במה דברים אמורים, בבשר בהמה וחיה. אבל אם בא לאכול בשר עוף אחר גבינה, אינו צריך לא קינוח ולא נטילה.
והרמ"א כתב שיש מחמירים אפילו בבשר אחר גבינה להמתין ו' שעות על פי הזוהר, וכן נוהגים בגבינה קשה, ויש מקילים ואין למחות בידם, ומכל מקום יעשו קינוח והדחה ונטילת ידים, מיהו טוב להחמיר.
וכתב ביד יהודה (פירוש הארוך סק"ג) שכוונת הרמ"א להחמיר ולהצריך קינוח והדחה ונטילת ידים גם כשאוכל בשר עוף אחר גבינה שאינה קשה, כדי שלא יחשב כאילו אכלם יחד, ושלא כשלחן ערוך שאינו מצריך קינוח והדחה ונטילת ידים כשאוכל בשר עוף אחרי גבינה.
ומקור דברי השלחן ערוך שהאוכל בשר עוף אחר גבינה אינו צריך קינוח והדחה ונטילת ידים, הוא בדברי הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ט הכ"ז) שכתב וזה לשונו, במה דברים אמורים בבשר בהמה או חיה, אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב, אינו צריך לא קנוח הפה ולא נטילת ידים. ומבואר בדברי הרמב"ם שאף על פי שגם בשר חיה אינו אסור בחלב מן התורה אלא מדרבנן, כבשר עוף שאסור גם כן מדרבנן, מכל מקום הצריך קינוח והדחה כשאוכל בשר חיה אחר גבינה. וכתב הרשב"א בתורת הבית (הארוך בית ד שער ג) שנראה שטעמו של הרמב"ם בזה, הוא מהמבואר בסוגייתנו שבשר מתחלף בבשר, ולכן דרך אוכלי קודש לאכול בשר חולין אפילו של חיה בטהרת הקודש, ומטעם זה אין אוכלים בשר חיה אחרי גבינה כדי שלא יבואו להתיר גם אכילת בשר בהמה אחרי גבינה. והקשה הרשב"א לפי זה, שאם כן גם בשר עוף יש לאסור באכילה אחרי גבינה בלי קינוח והדחה, שהרי בסוגייתנו אמרו שרק פירות אינם מתחלפים בבשר, אבל בשר על כל מיניו מתחלף בבשר, ואף בשר עוף מתחלף בבשר.
ובכנסת הגדולה (שם הגב"י אות ז) כתב ביישוב קושיית הרשב"א על הרמב"ם, שלעולם יש לומר שרק בשר חיה דומה לבשר בהמה ומתחלף בו, ובשר עוף אינו דומה להם ואינו מתחלף בהם. וכשאמרו בסוגייתנו שפירות אינם מתחלפים בבשר, היו יכולים גם לומר שבשר עוף אינו מתחלף בבשר, אלא שאין אנו עוסקים בסוגייתנו בבשר עוף אלא בפירות, שהם השייכים באכילת חולין על טהרת תרומה, ולכן לא נקטו עופות אלא פירות. ואף על פי ששנינו (לעיל לג.) שהשוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים, והעמידו בגמרא בחולין שנעשו על טהרת הקודש, הרי שגם בשר עוף חששו בו לעשותו על טהרת הקודש, אין הביאור בזה שחוששים שמא יבואו להחליף עופות של חולין בבהמות של קדשים, אלא החשש הוא שמא יחליפו עופות של חולין בעופות של קדשים, שהרי ישנם קרבנות שבאים מהעוף, ורק לענין חיות שאין במינן קדשים הוצרכו לומר שבשרם מתחלף בבשר בהמות של קדשים. ואם כן לעולם יש לומר שרק בשר חיה דומה לבשר בהמה ולא בשר עוף, וכדברי הרמב"ם.
ולמעשה מנהג האשכנזים להצריך נטילת ידים וקינוח והדחה גם כשבאים לאכול בשר עוף אחר גבינה, וכדברי הרמ"א הנ"ל לפי ביאור היד יהודה. ואף בני ספרד נוהגים להחמיר בדבר ואינם מקילים לסמוך על השלחן ערוך, וכמו שכתב בכנסת הגדולה (הגה"ט אות מב). וכן כתב בבן איש חי (שנה שניה פרשת שלח סי"ד) שאפילו אם רוצה לאכול בשר עוף אחר החלב, צריך קינוח והדחת פה ונטילת ידים. וכן כתב בכף החיים (ס"ק מה) בשם הזבחי צדק, שנכון להחמיר ולהצריך נטילת ידים וקינוח והדחה גם כשאוכל בשר עוף אחרי גבינה, וכתב שכן מנהג בגדאד.