אכילת בשר בימים טובים בזמן הזה

כתב הרמב"ם (יום טוב פ"ו הי"ז–יח) בענין השמחה בימים טובים, 'וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר (דברים טז יד) 'ושמחת בחגך' וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה (פ"א ה"א), יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין'.
ותמה בבית יוסף (או"ח סי' תקכט ס"ב-ד), שהרי בגמרא (פסחים קט.) מבואר שהשמחה בבשר הוא רק בזמן שבית המקדש קיים, שנאמר (דברים כז ז) 'וזבחת שלמים ואכלת שם', ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד טו) 'ויין ישמח לבב אנוש', ואם כן למה הצריך הרמב"ם גם אכילת בשר בזמן הזה, הרי די בשתיית יין בלא בשר. וכתב בים של שלמה (ביצה פ"ב סי' ה), שאין כוונת הגמרא שם למעט אכילת בשר בזמן הזה, שהרי הבשר עצמו חובה הוא מדין סעודת יום טוב, אלא כוונת הגמרא לומר שבזמן הזה שאין לנו שמחה על ידי שלמים, יש להוסיף יין חוץ מהבשר.
וכעין זה כתב בב"ח (שם ס"א) לתרץ קושיית הב"י על פי משנתינו, שמבואר במשנה שבארבעה זמנים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו שמכר את אמה או את בתה, ואלו הן, ערב יום טוב האחרון של סוכות, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב שבועות, וערב ראש השנה. ופירש רש"י (ד"ה בארבעה), שבזמנים אלו דרך ישראל לעשות סעודות וריבוי שמחה לכבוד החג, והלוקח בהמה דעתו לשוחטה מיד, ולכן צריך להודיע שיזהר שלא ישחוט הוא ובנו באותו היום. משמע שגם בזמן הזה יש שמחה בבשר אף על פי שאינו בשר שלמים, שהרי כתב רש"י שעושים סעודות לשמוח בחג, אלא שעיקר השמחה בזמן הזה הוא ביין. וכתב בכוונת הגמרא בפסחים שבאה לבאר מה עיקר השמחה, שבזמן שבית המקדש קיים עיקר שמחה בבשר שלמים כמו שכתוב 'וזבחת שלמים', מפני שבהבאת שלמים יש שתי שמחות, שמחת הבאת שלמים לה', וגם שמחת אכילת בשר, מה שאין כן ביין שאין בו אלא שמחה אחת. אבל עכשיו שאין בית המקדש קיים אין עיקר שמחה אלא ביין, שהרי כתוב 'ויין ישמח לבב אנוש', אבל בשר אינו עיקר שמחה שלא מצאנו פסוק שכתוב בו שמחה בבשר שאינו של שלמים.
וכן כתב בכפות תמרים (סוכה מב: ד"ה ההלל), שגם בזמן הבית וגם בזמן הזה מקיימים מצות שמחה גם בבשר וגם ביין, אלא שבזמן הבית היה עיקר השמחה בבשר הקודש ונצטרף לזה היין שהיין שורה את המאכל, ובזמן הזה עיקר השמחה הוא היין ונצטרף לזה הבשר כי יין לבד הוא מזיק. גם בערוך לנר (סוכה שם ברש"י ד"ה והשמחה) כתב, שבזמן הזה השמחה היא גם בבשר וגם ביין [והוסיף, שבעוף אינו מקיים מצות שמחה, אלא דווקא בבשר בהמה. וכן כתב בספרי דבי רב (פר' ראה אות קמא עה"פ 'ושמחת בחגך'), שהשמחה היא דווקא במין שחגיגה באה מהם, והיינו בשר בהמה, ולא בעופות ומנחות שאין חגיגה באה ממינים אלו].
אולם בנשמת אדם (ח"ב כלל קד סק"א) כתב, שבזמן הזה די בשתיית יין בלבד, או בבשר בלבד. ודקדק כן מלשון הרמב"ם הנ"ל, שכתב 'והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין', ומכך שלא כתב בקיצור 'שאין שמחה אלא בבשר ויין' משמע שבכל אחד מהם יש שמחה, ויכול או לאכול בשר או לשתות יין.
ובעיקר מצות השמחה ביום טוב, בתוספות (מו"ק יד: ד"ה עשה) כתבו שהוא מדרבנן, ורק בזמן הבית שהקריבו שלמי שמחה הוא מדאורייתא. אולם הר"ן (סוכה מב: ד"ה והשמחה) כתב, שאפשר לקיים את מצות השמחה בכל מיני שמחה, ולא דווקא בבשר שלמים, ומה שאמרו שאין שמחה אלא בבשר שלמים, הוא למצוה מן המובחר אך אינו מעכב. ובשאגת אריה (סי' סה) נקט כהר"ן, שיכול לצאת ידי חובת שמחה אף בכל מיני שמחות. אולם בדרכי תשובה (יו"ד סי' פט ס"ק יט) כתב, שבעל הדברי חיים מצאנז אמר שאין דברי השאגת אריה מוכרחים, אלא צריך לאכול בשר בהמה ביום טוב לקיים את מצות השמחה.