אבד עגיל מתוך שניים
בגמ': האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבירו משלם חמשים נכי חדא, א"ל רב ביבי בר אביי אמאי משלם חמשים נכי חדא נימא ליה אנא חדא חדא הוה מזבנינא להו, אמר רב הונא בריה דרב יהושע שמין בית סאה באותה שדה תנן. (בבא מציעא צט, ב).
בדברי גאונים (כלל צו סי' נח) דן בראובן שהשאיל לשמעון ב' נזמי זהב ושניהם שוים מאה זוז ונאבד אחד מהם והאחת לעצמה אינה שוה אלא שלשים מאחר ואין לה בן זוג ותובע המשאיל סך שבעים זהובים והשואל טוען שא"צ לשלם אלא חמישים זהובים. והעלה שהשואל מחוייב לשלם כל ההפסד דהיינו שבעים זהובים.
בהסכמת השואל ומשיב לספר הנ"ל כתב להוכיח לספק זה ממה שאמרו בסוגיין 'האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבירו משלם חמשים נכי חדא, א"ל רב ביבי בר אביי אמאי משלם חמשים נכי חדא נימא ליה אנא חדא חדא הוה מזבנינא להו, אמר רב הונא בריה דרב יהושע שמין בית סאה באותה שדה תנן'. והיינו שבמזיק מקילים. ולפי"ז מבואר שבשומר מחוייב לשלם כל מה ששוה וממילא חייב לשלם כל ההפסד.
ובספר קול אליהו (ח"א חו"מ סי' יד) דן במעשה שהיה בעיר קושטא בבעה"ב שנתן נזמי אזן לסרסור למכרם, ואמר הסרסור שנאבד אחד מהם ונשבע שאינה ברשותו, ובא לשלם מביתו כיצד ישלם, דהדבר ידוע דבהיותם שלמים שני נזמים שוים יותר מכשהם נפרדים, דשניהם כאחד טובים, ובדין זה נתעצמו רבני העיר קושטא והשיב ה'קול אליהו' שצריך לשלם על האבודה כמו שמו אותה בהיותה בעולם אם שמו אותם בחיים ישלם כ"ה על הנאבדת שהרי אומר לו בעה"ב הפסדתני כ"ה שהייתי לוקח עליה והוכיח כן מסוגיין שרק לגבי מזיק הקילו בזה. ועיין בשו"ת רב פעלים (ח"ג חו"מ סי' ח) שדן בכיוצא בזה.
