ר' ברוך שיפרין הרים את עיניו וקפא במקומו למראה החייל החמוש שלפניו
פספורט בבקשה!", נשמעה הקריאה.
ר' ברוך שיפרין הרים את עיניו וקפא במקומו למראה החייל החמוש שלפניו. זה היה בעיר לנינגרד ברוסיה, בימי מלחמת העולם השנייה. העיר הייתה במצור קשה, וחלקים ממנה היו הרוסים מההפצצות של הצבא הגרמני.
הרעב היה כבד. לשיפרין לא היה לו במה להחיות את בני ביתו. גם לא היו לו האמצעים לחמם את הבית הקפוא. מצב רוחו היה שפוף למדיי.
בבוקר שבת קודש יצא שיפרין לבית הכנסת עטור בטלית, ומעליה מעיל חורף. הוא לא הספיק להתרחק חמישים מטרים מביתו והחייל עצר אותו ודרש לראות מסמכים מזהים.
פספורט בבקשה!", נשמעה הקריאה.
ר' ברוך שיפרין הרים את עיניו וקפא במקומו למראה החייל החמוש שלפניו. זה היה בעיר לנינגרד ברוסיה, בימי מלחמת העולם השנייה. העיר הייתה במצור קשה, וחלקים ממנה היו הרוסים מההפצצות של הצבא הגרמני.
הרעב היה כבד. לשיפרין לא היה לו במה להחיות את בני ביתו. גם לא היו לו האמצעים לחמם את הבית הקפוא. מצב רוחו היה שפוף למדיי.
בבוקר שבת קודש יצא שיפרין לבית הכנסת עטור בטלית, ומעליה מעיל חורף. הוא לא הספיק להתרחק חמישים מטרים מביתו והחייל עצר אותו ודרש לראות מסמכים מזהים.
גם אילו מסמכי זיהוי, בשבת לא היה נושא אותם עימו. ומה יעשה אם החייל ידרוש ללכת איתו לביתו ולראות את המסמכים שכביכול מצויים שם, בשעה שלא היו לו מסמכים חוקיים כלל?
באין לו מה לומר, שתק. "לאן אתה הולך?", שאל החייל בנימה כעוסה.
"לבית הכנסת", השיב שיפרין. "לאיזו מטרה?", הוסיף החייל לחקור. "להתפלל", השיב שיפרין.
"מה יש לך בכיסיך?", לא הרפה החייל.
שיפרין הוציא החוצה את בטנות הכיסים והראה לחייל כי אין בהם דבר. הוא הסביר, כי כיהודי דתי אינו נושא עימו דבר בשבת. "אם רצונך להילוות אליי לביתי, אראה לך את תעודותיי", החליט להסתכן.
החייל הפנה את מבטו אל הטלית שלבש היהודי העומד מולו ושאל: "ומה הדבר הזה?".
באותו רגע נזכר שיפרין בסיפור שהתרחש עם רבו, אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש.
זה היה בחיי אביו, הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער שניאורסון). לרבי נודע כי ה'משכילים' ברוסיה זוממים לפגוע בחינוך היהודי ובהתנהלות הקהילות היהודיות על-פי התורה. הם ערכו חומר רב נגד תורת ישראל ועמדו להגישו לשלטון הרוסי. מי שהופקד על עריכת החומר היה 'רב מטעם' באזור חרסון, מ"ל קרֶפס שמו, והוא שהה בעיר הבירה פטרבורג.
הרבי קרא לבנו, רבי יוסף-יצחק, וביקש ממנו לנסוע לפטרבורג ולהשתדל בכל כוחו לבטל את הגזירה. הדבר היה צריך להישאר חשאי, ולכן התלוותה אליו זוגתו, כדי שנסיעתם תיראה לשם טיפול רפואי והדבר לא יעורר חשד.
רבי יוסף-יצחק שהה בעיר כמה ימים, אך כל המאמצים שעשה עלו בתוהו. הוא לא מצא דרך לבטל את המזימה. כשראה כך, חזר אל אביו ודיווח כי לא הצליח לפעול דבר בנסיעתו.
בבואו אל אביו מצא אותו עוסק בהכנות לתפילה. הטלית הייתה על כתפו, והוא בדק את ציציותיה. כששמע הרש"ב את דבריו, השיב בסיפור:
פעם אחת שלח אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי, את בנו, רבי דובער ('אדמו"ר האמצעי'), למלא שליחות מסוימת. הבן שב וסיפר לאביו כי לא הצליח למלא את השליחות. באותם רגעים עמד אדמו"ר הזקן וטליתו על כתפו, והוא בדק את הציציות.
כששמע את דברי בנו, הגיב אדמו"ר הזקן ואמר: "רואה אתה, זוהי טלית. טלית היא בחינת 'מקיף', והאור המקיף מסמא את עיני החיצונים".
כששמע בנו את הדברים אחז בציציות טליתו של אביו ונשק להן. הוא חזר ונסע בניסיון למלא שוב את שליחות אביו, והפעם הצליח.
כאשר סיים הרבי הרש"ב את סיפורו הבין בנו מה עליו לעשות. הוא חטף את הציצית מעל כתפו של אביו, נשק לה, ומיהר לשוב לפטרבורג נחוש למלא את המשימה.
אחרי מחשבה עלה בדעתו רעיון. הוא הלך למלון שבו שהה אותו קרפס, וביקש לפגוש אותו. קרפס קיבלו בכבוד, והם שוחחו שעה ארוכה. האיש התפאר באוזניו כי בקרוב, לאחר שימסור לממשלה את החומר שהכין נגד האדוקים בשמירת הדת, יתערב השלטון בחיי הקהילות היהודיות ויתמוך במדיניות שהובילו ה'משכילים'.
הריי"צ שאל את קרפס אם יוכל להראות לו את החומר שהכין. "בוודאי", השיב בשחצנות, והושיט לידי הריי"צ כמה מחברות שבהן פירט את כל הטענות, ושנועדו להימסר לשר הרוסי. הריי"צ לקח את המחברות וקרע אותן לגזרים, מול עיניו הנדהמות של קרפס.
"מה עשית?!", צווח קרפס. "הלוא יגעתי על כתיבת החומר הזה חודשים רבים! כעת לא אוכל להגישו במועד!". הוא השתולל מזעם, עד שסטר לריי"צ על לחיו. הריי"צ מיהר לעזוב את המלון ולשוב אל אביו ולבשר לו כי המשימה הוכתרה בהצלחה.
בסופו של דבר פעולתו של הרבי ביטלה את המזימה. החומר שהכינו ה'משכילים' לא היה מוכן להגשה במועד שנקבע. קרפס עצמו אף חלה בשחפת כעבור זמן קצר ומת.
כאשר שאל החייל את שיפרין לפשר הטלית שעליו, נזכר בסיפור הזה. הוא פנה אל החייל וחזר שוב ושוב על המילה: "זה ציצית... ציצית... ציצית... יהודי מתעטף בזה ומתפלל בזה לאלוקים".
"לך להתפלל", אמר לו החייל, "אך היזהר והישמר בעתיד, לבל תלך ברחוב בלי תעודה מזהה"...
