עודי מתפלל, והנה נשמעת הודעה מאת דיילי המטוס: "נוסעים נכבדים, המטוס כרגע מלא לחלוטין, נוסע שמוכן לרדת כעת ולדחות את הטיסה שלו לטיסה הבאה, יהיה זכאי לפיצוי של אלף דולר".

מיד אחרי שאני מסיים 'מנחה', שוב נשמעת הודעה של הדייל, והפעם בשינוי קל: לא מבטיחים כאן אלף דולר, אלא אלפיים וחמש מאות דולר! סימנתי בידי קלות לעבר הדייל, והדיילים מיהרו לדלג לעברי, מחניקים אנחת רווחה ענקית מתחת לעניבותיהם.

אספתי את כל בני המשפחה, והסברתי לילדים הקטנים שהטיסה שלנו לא מתבטלת, רק נדחית, וזה ממש טוב בשבילנו. על כל אחד שירד מהמטוס, שילמו לנו 2,500 דולר, כך שבסך הכול קיבלנו פיצוי של שנים עשר אלף וחמש מאות דולר!

חמשת אלפים דולר על שהסכמנו להמתין לטיסה הבאה, ושבעת אלפים וחמש מאות דולר נוספים, בזכות שנמנעתי מלהפסיק בעת התפילה.

את המעשה הזה סיפר הרה"ח ר' מרדכי מלאכי שליט"א בשם ידידו, הרה"ח ר' אלחנן טויבער שליט"א מברוקלין: כשאנחנו גרים בניו יורק, וההורים בלונדון, טיסות הופכות לדבר שבשגרה. שגרה יקרה, אפשר לומר, כי מחיר של טיסה הוא הרבה יותר גבוה ממחיר של נסיעה באוטובוס בין עירוני.

בכלל, כל ביקור אצל ההורים מקבל אופי של יציאה מהשגרה: בכל פעם שנוסעים מתארגנים לשהייה של תקופה, ומוציאים גם הרבה כספים מסביב על נסיעות ותעסוקות, בגדים וציוד.

אנחנו אנשים פשוטים, אבא, אמא ושלושה ילדים כ"י, שעושים שוב את הנסיעה לסבא ולסבתא, כדי להיות קרובים אליהם ולהרוות אותם נחת.

היינו כבר אחרי יום גדוש ועמוס: משעות הבוקר התארגנו לנסיעה. יצאנו בזמן, אבל בשדה התעופה היו העניינים יגעים, ובשביל כל שלב חיכינו הרבה זמן. בעמדות הבידוק השונות עמדנו בתור ארוך ואיטי להחריד. מה שיכול לארוך דקה, ארך חמש דקות. מה שנראה שעומד להסתדר תוך רגע, הסתדר תוך שלושה רגעים.

התחזקתי באמונה שכל העיכובים הם רק לטובה, אבל דאגה אחת הייתה לי: השמש. היא עשתה את דרכה מערבה, ואני עדיין לא התפללתי מנחה. עקבתי בדאגה אחרי השעון, ושמחתי מאוד כשהגענו אל תוככי המטוס עוד לפני השקיעה. הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהתמקמנו היה – להתפלל מנחה.

מניין – לא הייתה לי אפשרות להשיג בזמן הקצר שנותר. השתדלתי לכוון ולבקש מבורא הרוחות, שהטיסה תעבור לחיים ולשלום. עודי מתפלל, והנה נשמעת הודעה מאת דיילי המטוס: "נוסעים נכבדים, המטוס כרגע מלא לחלוטין, ויש נוסעים שהזמינו מקום ואין להם מקום ישיבה.

נוסע שמוכן לרדת כעת ולדחות את הטיסה שלו לטיסה הבאה, יהיה זכאי לפיצוי של אלף דולר".

ההכרזה הגיעה לאוזניי בשעת התפילה, אך לא יכולתי שלא לחשוב עליה כלל. אלף דולר! הרי איני נוסע לאירוע שיתקיים בשעה מסוימת דווקא, לא דחוף לי להגיע בטיסה המסוימת הזאת, ואני יכול לחכות בנחת לטיסה הבאה. זה ממש בסדר בשבילי, ואלף דולר בשביל כל נפש ממשפחתי, זה אומר מענק של חמשת אלפים דולר. זהו סכום לא מבוטל, שיוכל לסייע לי עד מאוד!

נו, דוחק בי היצר, תיגש ותגיד שאתה מוכן לרדת עם כל המשפחה. או-נו, אני עונה לו בחזרה. אני מתפלל עכשיו לפני מלך מלכי המלכים, ולא מפסיק בשום אופן. יהיה מה שיהיה.

אני ממשיך. הדייל מכריז שוב, ושוב מסביר לי היצר הרע שזה עניין שאינו סובל דיחוי. הוא מצליח להעביר במוחי במהירות הבזק את הגדרות החירום כמו פיקוח נפש (מה הקשר?), דבר האבד (וכי עכשיו חול המועד?) ואפילו מין פלפול, שממילא איני יכול לכוון כך בתפילה, אז אולי באמת עדיף להפסיק ולהודיע לדייל שאנחנו יורדים.

בסייעתא דשמיא אני מתגבר על כל ההסחות, וממשיך להתפלל בנחת, בלי דילוגים ובלי לחטוף מילים.

מיד אחרי שאני מסיים, שוב נשמעת הודעה של הדייל, והפעם בשינוי קל: לא מבטיחים כאן אלף

דולר, אלא אלפיים וחמש מאות דולר! סימנתי בידי קלות לעבר הדייל, והדיילים מיהרו לדלג לעברי, מחניקים אנחת רווחה ענקית מתחת לעניבותיהם. אספתי את כל בני המשפחה, והסברתי לילדים הקטנים שהטיסה שלנו לא מתבטלת, רק נדחית, וזה ממש טוב בשבילנו. על כל אחד שירד מהמטוס, שילמו לנו 2,500 דולר, כך שבסך הכול קיבלנו פיצוי של שנים עשר אלף וחמש מאות דולר!

חמשת אלפים דולר על שהסכמנו להמתין לטיסה הבאה, ושבעת אלפים וחמש מאות דולר נוספים, בזכות שנמנעתי מלהפסיק בעת התפילה.

(גל' השגחה פרטית)