עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת: מעשה פלא בנרות חנוכה שהצילו קבוצה שלימה מהוצאתם להורג בדרך בריחתם מגבול רוסיה הקומוניסטית, הסכיתו ושמעו:
'עצרו!' – צווחה מקפיאת דם נשמע לפתע מפתח החורבה, והכל קפאו במקומותיהם.
כולם הבינו שאין ברירה, ונעמדו כשידיהם מונפות אל על, מקווים שהאירוע יסתיים בהובלתם למאסר של כמה שנים עם עבודות פרך, ולא בהרג המוני ומיידי. הקצין פתח ואמר: 'וכי מה חשבתם לכם, לצאת את גבולות אמא רוסיה? והלא אני עוקב אחריכם עִם גדוד שלם מזה כמה שעות, מתלבט מתי ואיך להרוג את כולכם... הנה ניתנה לי ההזדמנות, כולכם מרוכזים במקום אחד...'
'איוואן המבריחן', היה כינויו של גוי מגושם, מגודל בשר וגבה גוף, תאב בצע ועז פנים, שבימים כתיקונם איש לא רצה לבוא עמו במגע ישיר. שום דבר טוב לא יכול לצאת ממפגש עם ברנש שכזה, שמעודו – כך אמרו – לא עשה טובה לאף אדם, גם לו בטעות. אלא שלעתים, כשצריך ברנש כזה, מתרגשים לשמוע את נקישותיו על הדלת...
זהו סיפורו של ר' יצחק, יהודי תמים וישר דרך שהתגורר בכפר קטן בגבול הונגריה. ביום מן הימים התעורר לשמע תופי המלחמה הרוסיים, ועד מהרה הבין כי גורלו נחרץ: הכפר הקטן בו הוא מתגורר נכבש בידי השלטון הקומוניסטי. הוא היטיב להבין את המשמעות הנגזרת מהכיבוש הסובייטי שנכפה עליו, ועל אתר קיבל החלטה: להימלט עם משפחתו מהכפר למרכז אירופה, מאימת הצורר הרוסי.
הוא בחר ב'איוואן המבריחן', ששמו ה'טוב' הולך לפניו כמבריח גבולות מקצועי נודע בשערים – תרתי משמע. איוואן זה הכיר כל קרחת יער וכל פרצה בגדר, כל הר וכל עמק. הוא ידע היטב היכן מוצבים החיילים הרוסים, ואגדות הילכו על יכולות השוחד המופלאות שלו כשנתפס לעתים. מה עוד, שהוא לא בחל בשימוש בנשק, ולפעמים – חיילים שהתנכלו לו שילמו על כך בחייהם.
ר' יצחק שילם לאיוואן מבעוד מועד, והמתין להודעה על ליל הבריחה. באמת אמרו, מעולם לא התרגש אדם מנקישות של איוואן בדלתו, כמו אותה שעת ערב מוקדמת, בה נקש איוואן בדלת ביתו של ר' יצחק, ואמר מילה אחת: 'עכשיו!' – ר' יצחק מיהר לאסוף את משפחתו ומעט מיטלטלין, והם הצטרפו לקבוצה גדולה למדי הצועדת אחרי איוואן לאורך הדרך.
לא קלה היא היתה. הם טיפסו על הר גבוה כשהחושך החל לרדת, ושבו והידרדרו במורדו באפילה עמוקה. ואז המשיכו לצעוד בין קוצים ושיחים, בין שדות עזובים ובין חורבות נטושות. איוואן הדריך אותם ביד רמה, אולם גזר שתי גזירות שאין לסטות מהן: אין להרעיש ואף לא לדבר – ולו מילה אחת!, וכמובן – אין להדליק שום אור. 'השטח בו אנו צועדים מוקף מכל עבר בחיילים רוסיים. עלינו להיזהר לא לעורר את תשומת ליבם, זו סכנת חיים!'
הם צועדים כמה שעות, ור' יצחק נזכר שלא הדליק נרות חנוכה. הוא החיש את צעדיו, התקרב לאיוואן הצועד בראש, ואז לחש לו: 'אני רוצה להדליק כמה נרות, לזמן קצר וקצוב!' – איוואן שמע, ומתוך האפילה ראו את פניו מאדימות בכעס. רק מאימת החיילים הרוסים לא צווח על ר' יצחק כפי שרצה, אלא הנהן בראשו בשלילה מוחלטת, והזהיר ביד מונפת שאוי ואבוי, ממש!, אם היהודון הזה יעשה זאת!
ר' יצחק הבין שאין ברירה, פיקוח נפש הוא זה. עדיין, הוא שָׁאַף לזכות להדליק נרות, אבל הבין כי המשימה הזו לא תעלה בידיו הלילה. בצער ובכאב על מניעת המצווה כבר חשב לוותר, אלא שאז הורה איוואן להיכנס לחורבה נטושה למנוחת מה, והרגש בליבו של ר' יצחק שב וגאה: רוצה הוא בכל מאודו להדליק נרות! חברי הקבוצה ראו את רצונו הבוער, ולתומם חשבו כי אין חשש גדול, ואף איוואן נאלץ להסכים כשכולם לחצו עליו.
הם התייצבו סביב ר' יצחק במטרה להסתיר את האור שתיכף יובער, ואז נשא ר' יצחק את קולו בברכה נרגשת, והדליק ארבעה נרות בזה אחר זה. פניו האירו בשמחה, הוא נרגש עד כלות הנפש, הנה כי כן – בשעת לילה כה מאוחרת, בשום מקום שבין גבולות, הוא זוכה להדליק נרות חנוכה, למרות הכל!
'עצרו!' – צווחה מקפיאת דם נשמע לפתע מפתח החורבה, והכל קפאו במקומותיהם. איוואן הביט בקצין הרוסי שלפניו, והסיק שזהו זה, בגלל היהודון הזה שהחליט להדליק נרות נגזר גורלו שלו, ושל כל חברי הקבוצה.
במבט חטוף הבין כי הפעם מדובר בקצין בכיר, לא כזה שניתן לשחד בקלות או לירות בראשו ולהמשיך. לבטח יש מאחוריו עוד גדוד שלם...
כולם הבינו שאין ברירה, ונעמדו כשידיהם מונפות אל על, מקווים שהאירוע יסתיים בהובלתם למאסר של כמה שנים עם עבודות פרך, ולא בהרג המוני ומיידי. הקצין פתח ואמר: 'וכי מה חשבתם לכם, לצאת את גבולות אמא רוסיה? והלא אני עוקב אחריכם עם גדוד שלם מזה כמה שעות, מתלבט מתי ואיך להרוג את כולכם... הנה ניתנה לי ההזדמנות, כולכם מרוכזים במקום אחד...'
כולם הביטו בו בחרדה, מחכים לרגע בו יחל לירות בלי אבחנה. אלא שאז, הקצין הרוסי כחכח בגרונו קלות ואמר: 'אבל מה זה הנרות הללו? אלו נרות חנוכה?' - - - ולפתע פתאום, הקצין הגברתן ואטום המבע, שנראה כאכזר נטול רגשות, התרכך ונמס. דמעות נקוו בזוויות עיניו, והוא החל מפזם נעימת 'מעוז צור' שכוחה, כזו שנשלפה מירכתי מוחו לאחר מעל חצי יובל... 'אני לא מאמין... אני לא מאמין... נרות חנוכה... טאטע...'
כל חברי הקבוצה עמדו מסביב, לא מבינים את המחזה שלפניהם. הקצין הקשוח, שאך לפני רגע אמר שיוציאם להורג, ניצב לפניהם נרגש, מתייפח בדמעות ומבקש מר' יצחק לסייע לו לפזם נעימה יהודית עתיקה. 'אני זוכר את הדלקת הנרות בבית אבא, כן, על החלון, עם השיר הזה...' שעה ארוכה הוא ניצב שם, כמו מתלבט אם להיכנע לרגש היהודי שניצת בו, או להמשיך להיות קצין רוסי מרושע, שכבר 30 שנה פועל בשירות הצבא האדום.
לבסוף, אמר לר' יצחק בקצרה: 'תראה, האמת שהחלטתי להוציא את כולכם להורג כאן בתוככי החורבה, אולם מראה נרות החנוכה שלך הצית בי זכרונות נרגשים מבית אבא, כיצד היה משורר ברגש מול הלהבות המרצדות, איך מחא כפיים בהתלהבות כשרקד לפני הנרות. אז אני לא מסוגל...'
כך חתם הקצין את דבריו, ויצא מהחורבה – כשגדוד שלם מלווה אותו בדרכו החוצה. חברי הקבוצה הבינו כי לא זו בלבד שנרותיו של היהודי לא הזיקו להם, בזכותם – היתה להם נפשם לשלל!
שנים אחר כך סיפר ר' יצחק את סיפורו – ומפיו הסיפור הגיע לגיליון הנפלא 'אמרי מנחם' היוצא לאור ע"י הרה"ג רבי יוסף צבי רכניצר שליט"א. וכמה כדאי ללמוד ממנו:
הנה כי כן, זכרונו של מעמד של הדלקת נרות חנוכה לא מש מליבו של אותו קצין רוסי אכזרי, גם לאחר שלושה עשורים. היטב זכר את התלהבות אביו, את השירה המרגשת, את מחיאות הכפיים, את הריקודים שסביב המצוה, ואלו הצילו את חיי קבוצת מבריחי גבול, בזכות יהודי אחד שהדליק נרות והצית שלהבת זכרון.
אחים יקרים, הבה ניקח את המסר לתשומת ליבנו. כשאנו מתלהבים במצוה, כשאנו נרגשים ממנה, כשאנו מייחדים לה זמן, מקום ומחשבה – היא הופכת לנכס קבוע בעומק הנפש, היא מייצרת מטען רוחני שמלווה לדורי דורות. זה סוד הקשר בין הדלקת הנרות להצלחה בחינוך הילדים וזה הזמן להפנים: כמה כדאי להתלהב בכל מצוה, להתרגש בכל פעולה חיובית. לייצר בבית אווירה של שמחה סביב מעשה טוב, ללוות מצוות שגרתיות ושאינן ברגש יהודי הומה, בשירה ובזמרה. זו הדרך להטמיע בנפש ילדינו את ערכן של המצוות, וככל שנרבה בכך – כך נזכה לראותם גדלים לתפארת, ונזכה ברוב נחת יהודית!
