עֲצָתוֹ אֱמוּנָה: העצה של הרה"ק הקדושת ציון מבאבוב, תחבולת העורך דין, והזיכוי המהדהד בבית המשפט
לרגע הזה חיכה עורך הדין. הוא ניגש אל התובע והושיט לו בנדיבות קופסת גפרורים. בקופסה היה גפרור אחד בלבד.
התובע הוציא את הגפרור, הצית אותו והעלה אש בסיגריה. בצעדים מדודים פסע לעבר פח האשפה הקרוב והשליך את הקופסה הריקה לתוכו.
באותו רגע הדהדה באולם קריאה דרמטית: "רבותיי, ראיתם מה קרה כאן?". זה היה קולו של עורך הדין. "מה קרה?", שאלו השופטים. עורך הדין ניגש לפח האשפה, הוציא את קופסת הגפרורים והציגהּ לעיני הנוכחים.
על הקופסה התנוסס סמל מוכר: עיט לבן, מלכותי, סמל ממשלת פולין. "זה עתה טען התובע הנכבד שהסמל הזה נערץ בעיניו כמו ספר התורה היהודי. אם כן, כיצד השליכו לפח האשפה, בביזיון?!".
חיוך קל עבר על פני השופטים. כל מילה נוספת הייתה מיותרת...
"מר גוטר, באנו לעקל את רכושך", הנחית קצין המשטרה קליפובסקי את הבשורה הקשה על ראשו של ר' הרשל גוטר, תושב קששוביץ' שבפולין, שפתח לפניו את דלת ביתו.
"אני לא מבין", מלמל היהודי, ופניו חיוורות כסיד. "כבר הוכחתי שהמס שהושת עליי מקורו בטעות אומללה. חנותי אינה רווחית במידה שמאפשרת לשלם מס גבוה כל-כך!".
הרשל קם ממקומו וניגש לארון המסמכים. בעת מרוצתו הוסטה המפה שהייתה פרושה על מכונת התפירה ונפלה על הרצפה. על המפה האדומה היה רקום עיט לבן מלכותי, סמלה של ממשלת פולין.
"הנה המסמכים. ראה בעצמך שכל דבריי אמת", אמר הרשל בסערת נפש, בעודו פוסע אל הקצין. בלי לשים לב דרך על המפה שעל הרצפה.
"עצור!", שאג עליו קליפובסקי.
"מה קרה?", תהה הרשל, נדהם.
"יהודון חצוף! הרגע ביזית את סמל ממשלת פולין לעיני קצין וחבורת שוטרים", הוסיף הקצין לצעוק.
הרשל השפיל את עיניו ארצה. רק עכשיו הבחין במפה שתחת כפות רגליו. ליבו החסיר פעימה. לא היה לו ספק שקליפובסקי האנטישמי ינצל הזדמנות כזאת עד תום.
הסבריו של הרשל האומלל לא הועילו. אזיקים הונחו על ידיו והוא הובל לתחנת המשטרה, להליך שיפוט מהיר. השופט גבה את עדות השוטרים, והשית עליו שנת מאסר בפועל. צו העיקול שהוטל עליו נהפך כעת לבעיה הקטנה של הרשל, שעתיד לבלות שנה תמימה בחברת רוצחים וגנבים.
הוא מיהר לשכור עורך דין בניסיון לערער על העונש. עורך הדין הסביר לו כי העונש המרבי על ביזוי הדגל הוא שלוש שנות מאסר, וכי ייתכן שבערעור יושת עליו העונש המלא. בכל-זאת החליט הרשל לנסות לערער.
הוא החליט לצאת לטשיבין, שאליה העביר את חצרו רבי בן-ציון הלברשטם, האדמו"ר השני לחסידות בובוב, לבקש את ברכתו.
"כך עוללו ליהודי?!", נזעק הרבי, והתהלך בחדרו כרוח סערה. לאחר מכן אמר להרשל: "השם יתברך יעזור שתצא זכאי מכל אשמה". הרשל הנרגש השיב 'אמן', ופסע בהכנעה לעבר הדלת.
"זה עתה נצנץ במוחי רעיון", נשמעה פתאום קריאת הרבי. הרשל חזר, והרבי שטח באוזניו את התכנית שטווה, והורה לו למסור אותה לעורך דינו.
יום המשפט הגיע. הקצין קליפובסקי והשוטרים שהיו עימו, ששימשו עדי ראייה, תפסו את מקומם. "ליהודים אין טיפת כבוד למדינה", הרעים התובע בקולו. הוא נופף בידו לעבר הרשל המפוחד והמשיך: "אבל הוא הגדיל לעשות, ודרך ברגל גסה על הדגל שלנו ורמס אותו בביזיון. יש להשית עליו שלוש שנות מאסר, למען ישמעו וייראו".
"יסלח לי כבודו", פנה אליו עורך דינו של הנתבע, בטון רגוע ושלֵו, "אבל אני סבור שדווקא נסיבות המקרה מוכיחות את ההפך. כמה אנשים רוקמים על מפה בביתם את הסמל הפולני? וכי אין זו הוכחה להזדהותו המלאה עם מדינתנו?!".
"אם כן, מדוע דרך על הסמל?", קטע אותו התובע.
"הוא לא שם לב, הוא בן-אדם", השיב הסניגור, "באו לעקל את רכושו והוא היה נסער".
"אילו זה היה ספר התורה שלהם, לא היה דורך עליו בלי לשים לב!", הטיח התובע בתרועת ניצחון. ניכר היה שעשה שיעורי בית לקראת המשפט.
"אין לך שום דרך להוכיח שהמעשה נעשה בכוונה", סנט בו עורך הדין, "וכי מעולם לא דרכת בטעות על חפץ בביתך?".
הדין ודברים בין הצדדים נמשך, ולבסוף הצליחה שלוותו של עורך הדין להוציא את התובע משיווי משקלו. הוא שלח יד רוטטת לכיסו, הוציא קופסת סיגריות יוקרתית, משך מתוכה סיגריה ונעץ אותה בשיפולי שפתיו.
לרגע הזה חיכה עורך הדין. הוא ניגש אל התובע והושיט לו בנדיבות קופסת גפרורים. בקופסה היה גפרור אחד בלבד.
התובע הוציא את הגפרור, הצית אותו והעלה אש בסיגריה. בצעדים מדודים פסע לעבר פח האשפה הקרוב והשליך את הקופסה הריקה לתוכו.
באותו רגע הדהדה באולם קריאה דרמטית: "רבותיי, ראיתם מה קרה כאן?". זה היה קולו של עורך הדין. "מה קרה?", שאלו השופטים. עורך הדין ניגש לפח האשפה, הוציא את קופסת הגפרורים והציגהּ לעיני הנוכחים.
על הקופסה התנוסס סמל מוכר: עיט לבן, מלכותי, סמל ממשלת פולין. "זה עתה טען התובע הנכבד שהסמל הזה נערץ בעיניו כמו ספר התורה היהודי. אם כן, כיצד השליכו לפח האשפה, בביזיון?!".
חיוך קל עבר על פני השופטים. כל מילה נוספת הייתה מיותרת. התרגיל המחוכם שהגה האדמו"ר מבובוב היה שווה יותר מאלף נימוקים משפטיים מפולפלים. התובע ירד מהדוכן בבושת פנים, והמשפט הסתיים בזיכויו המוחלט של הרשל.
"הייתה ליהודי סייעתא דשמיא מיוחדת שעלתה על דעתי העצה הזאת", הגיב ואמר האדמו"ר כשנתבשר על דבר הזיכוי.
