מליל נדודים עם חור בשן רקובה עד למציאת אוצר זהב בהשגחה נפלאה
לאחר כמה ימים הגיעה החבילה מנחום ובתוכה כתרים נקיים. מה שנותר עתה, זה לשלוח לצורך להערכה של שווי הזהב הנותר. שוב ארזתי הרמטית את הקופסה, שעכשיו היתה יקרה פי כמה, ונסעתי לצורף מיוחד בתחום. הלה בדק בעיון את התכולה, שקל וחישב את הזהב ואמר לי:
"תשמע, יש לך כאן אוצר אמיתי". וכאן הוא נקב בסכום אסטרונומי שבחלומותיי ה'זהובים' ביותר, לא הייתי חולם עליו. הכתרים היו שווי אלפי דולרים. הוא קנה ממני בו במקום את הזהב ואני יצאתי מאושר ומודה לה'.
ברשותי חנות לשעונים במרכז העיר, אותה הקמתי בעשר אצבעותיי אחרי החתונה.
זוגתי עובדת בחנות בשעות שלפני הצהריים, ואילו אני בשעות הערב והלילה. התמקצעתי בכל מה שקשור לעולם השענות, כמו החלפת הרצועות, בטריות וכל המשתמע מכך. רכשתי ממיטב כספי את כל הציוד הנדרש לשען: מברגים קטנים ועדינים, צבתות מיוחדות וברגים.
באותה תקופה עליה נסוב סיפורנו, עמדנו לפני המעבר לדירה חדשה. עד אז התגוררנו בדירה עם שלושה חדרי שינה קטנים, שברוך ה' התמלאו עם השנים בתינוקות שהספיקו בינתיים לגדול והדירה נעשתה קטנה וצפופה.
קנינו בס"ד דירה בפרויקט שהלך ונבנה סמוך לשכונה של הבית בו התגוררנו. התנאים הכספיים לא היו קלים. החנות אמנם עזרה לנו לחיות את היום-יום, אבל לא מעבר לכך, בפרט שבני הבכור היה מאורס באותה תקופה והתחייבנו לצד הכלה לתת סכום מכובד.
להתארגן לחתונה, להלביש את כל בני הבית, הכל יחד לא פשוט כלל. היו רגעים שחשבתי לעצמי איך עושים את זה. החובות העיקו עלי, התעסקתי הרבה בחישובים איך ואיפה אפשר לחסוך, במה ניתן לקצץ מבלי לפגום בהכנות לשמחה המתקרבת. ימים ספורים לפני המעבר, צלצלה אשתי שהיתה עם הבנות בדירה:
"הצבעי שואל אם הוא יכול להתחיל מחר את העבודה". בקשתי את סליחת הלקוח ונכנסתי לחדר הפנימי בחנות. "כמה הוא רוצה עבור הצביעה של הבית?" שאלתי בשקט לתוך הטלפון.
"אלפיים שקל לכל הדירה, כולל תיקונים". המחיר נשמע לי מופרז וביקשתי רשות לחשוב. בסוף יום העבודה, נעלתי את הדלת הראשית והתיישבתי על הכסא ליד הדלפק. בכיסי הפנימי היה מונח פנקס שבו אני נוהג לכתוב את הוצאות הדירה החדשה וכל מה שכרוך בה. אלא שלפתע שמתי לב שחוץ מהעברת הדירה שכוללת משאית הובלה, יש עוד הרבה הוצאות שכלל לא חישבתי עד עכשיו כמו למשל: צביעת הבית, ארון חדש לחדר הילדים, שולחן וכסאות למטבח ותנור חדש, הכל מצטבר לסכום כסף לא מבוטל שלא ידעתי מהיכן אקח אותו.
בלילה הלכתי לישון דואג ומוטרד, מתפלל לסיעתא דשמיא מיוחדת, ואם הדאגה הזו לא הספיקה לי, לפנות בוקר התעוררתי עם כאבי שיניים איומים ובלתי נסבלים.
כשאני לופת בחוזקה את הלחי, גיששתי את דרכי בתקוה למצוא משכך כאבים. עיסיתי את החניכיים עם אלכוהול, ממתין שהכאב ישכך. בבוקר התייצבתי אצל רופא השיניים של המשפחה מאז שהייתי אני ילד. אחרי בדיקה קצרה, הוא המליץ על עקירה של שן רקובה שמצופה בכתר זהב.
"אני אעקור לך אותה, ונראה אחר כך מה עושים הלאה". הסביר לי באיכפתיות. לא צריך להיות ידען גדול ברפואת שיניים כדי להבין שהתענוג הזה עומד לעלות סכום כסף לא מבוטל, אבל הרבה אפשרויות לא היו לי. הכאב בלבל וטשטש אותי לגמרי וכבר רציתי להיות אחרי.
בסיומה של העקירה, הראה לי הרופא את השן שעקר. פתאום חדרה בי התובנה, שאם היא מצופה זהב, אולי יכולה לצאת לי תועלת מכך. "דוקטור לירון" פניתי אליו, "אולי אפשר למכור אותה להתכה ולקבל עבורה תמורה?"
הרופא התכופף ופתח מגירה צדדית ממנה הוציא קופסא שקופה מלאה בכתרי זהב ישנים. "אתה רואה אותם, יש לי מלאי מהם. אבל תאמין לי, אין הרבה מה לעשות איתם", הצטחק ואמר, "אולי אתן לך את כל הקופסא הזאת. אם תצליח לעשות איתם משהו - אנחנו מתחלקים בכסף חצי-חצי".
עשינו עסק. חייכתי אליו ולקחתי את הקופסא. בבית היו לי מברגים ישנים וכלי עבודה מיניאטוריים שיצאו מכלל שימוש מחנות השעונים. ידעתי שהם יהיו לי עכשיו לעזר רב. כדי לפרק את החומר מכתר הזהב, היה עלי לעבוד עם כלים עדינים וקטנים. התחלתי לבדוק ולפרק את הכתרים. העבודה מתישה ומפרכת. לא שיערתי עד כמה. לפתע נזכרתי בנחום חברי מחיפה, שברשותו עסק זהה לשלי באזור הצפון. אנחנו עובדים הרבה יחד: ייבוא סחורה, ספקים משותפים, העברת מידע חיוני אחד לשני ועוד. שיתפתי אותו ב'אוצר' החדש ושאלתי אם יש לו רעיון לקצר את תהליך הניקוי.
"שלח לי את הכתרים, יש לנו מכונה מיוחדת שממיסה את החומר ומשאירה את הזהב נקי ומלוטש", הציע נחום בנדיבות. יום למחרת שלחתי עם חברת שליחויות את הקופסה היקרה לצפון, ומצפה לשמוע ממנו על סיום העבודה.
לאחר כמה ימים הגיעה החבילה מנחום ובתוכה כתרים נקיים. מה שנותר עתה, זה לשלוח לצורך להערכה של שווי הזהב הנותר. שוב ארזתי הרמטית את הקופסה, שעכשיו היתה יקרה פי כמה, ונסעתי לצורף מיוחד בתחום. הלה בדק בעיון את התכולה, שקל וחישב את הזהב ואמר לי:
"תשמע, יש לך כאן אוצר אמיתי". וכאן הוא נקב בסכום אסטרונומי שבחלומותיי ה'זהובים' ביותר, לא הייתי חולם עליו. הכתרים היו שווי אלפי דולרים. הוא קנה ממני בו במקום את הזהב ואני יצאתי מאושר ומודה לה'.
בדרך הביתה עליתי לרופא השניים שלי והעברתי לו את חלקו בעיסקה. הרופא היה המום מהסכום. "רק אחד כמוך היה בא לתת את המגיע לי", אמר בהתרגשות. "עשיתי מה שהייתי אמור לעשות", אמרתי בפשטות.
"ברוך ה', כיסיתי כמעט את כל חובותיי ואף הצלחתי לקנות את כל הדרוש לדירה החדשה. ולא רק זה, אלא נשאר לי לתת לזוג הצעיר קצת יותר ממה שחשבתי".
רופא השיניים אמר בשעתו שכבר כמה פעמים חשב לעשות משהו עם הקופסה, אבל כולם הניעו אותו מהרעיון ואמרו שחבל על המאמץ. "כשאתה ביקשת ממני את הכתרים, לא יודע למה, אבל החלטתי לתת לך לנסות. מה היה לנו להפסיד", הוא סיפר.
אבל אני יודע שההשגחה העליונה סובבה את העניינים, כך שבדיוק בזמן שכה הייתי זקוק למזומנים הזדמנתי למרפאת השניים.
