וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה: מה היה הפתרון המפתיע למכת העכברים העיקשת!? - סיפור בן זמננו על כחה של נתינת חומש לצדקה, הסכיתו ושמעו:
התברר שיש לי כאן מלחמה עם צוות של עכברים, שכנראה מגלים אחד לשני את כל הסודות. ראיתי בעיניים עכבר שמתקרב למלכודת ועוקף אותה! שום דבר לא קרה לו, רק לי עלה הדם לראש. העכברים כבר הפכו מאורחים לבני בית. הם נכנסו לכל מקום, אפילו למיטה שלי.
חודש שלם ארך הסיוט הזה. במצרים היה רק שבוע אחד של מכת צפרדע, ואני חייתי עם העכברים ארבעה שבועות בלתי אפשריים.
לפני חמש שנים, ערב אחד ערכתי קנייה גדולה בצרכנייה. מילאתי סל בשווי של שמונה מאות שקלים, לקחתי מונית עם כל הכבודה, והרגשתי עם זה ממש טוב. היה לי נעים לדעת שאני עובד ומרוויח, ויכול לפרגן לעצמי את כל השפע הזה.
כשנכנסתי הביתה, כבר היה מאוחר מאוד בלילה. חילקתי את כל המוצרים לארונות ולמדפים המתאימים, וסגרתי את הארונות כמו שצריך. רגע לפני שאני הולך לישון, אני שומע קרקור מכיוון הארון. זה היה משונה מאוד. הן רגע קודם לכן הכנסתי לשם מוצרים חדשים, ולא ראיתי שום דבר חשוד, ועכשיו, פתאום משהו זז שם.
הייתי עייף כל כך, שלא היו לי כוח וסבלנות לבדוק את העניין, והלכתי לישון.
בבוקר ניגשתי לארון כדי להוציא קפה, וגיליתי שהחבילה של הפתיתים פתוחה. דווקא לגבי החבילה של הפתיתים, היה זכור לי שבדקתי שהיא סגורה היטב. לא היה לי כל ספק בכך שהיא נפתחה בהיותה בארון. אולי יש שם סכין, ובדיוק החבילה התחככה בסכין ונשרטה? לא הגיוני כל כך, אבל גם לא מופרך לגמרי. ואם יש סכין, אוציא אותה, שלא תגרום לי לנזקים נוספים.
פיניתי את המדף, הורדתי את כל המוצרים אל השיש, ואז שמתי לב ללכלוך מוזר, לא מהסוג שאני רגיל לנקות מפעם לפעם. זה כבר היה ממצא ששווה התייחסות, והחלטתי לברר את העניין.
אני עובד באחת מרשתות המזון הגדולות, ושם פוגש כל מיני חברים לעבודה, וגם לקוחות. מישהו מהם בוודאי יוכל להחכים אותי. שאלתי פה ושם, עד שהוברר, כי אין כל ספק כי החבילה הפתוחה, כמו הלכלוך המוזר, אינם אלא תוצאה של ביקורו של עכבר.
התקשרתי לבעל הבית של הדירה שאני שוכר, והתלוננתי על הביקור. בחוזה השכירות שחתמנו היה כתוב במפורש, שרק אני מחליט אילו אורחים להכניס אליי הביתה. לעכברים אין כניסה בשום אופן. בעל הבית הרגיע אותי שהוא כבר מסדר את הכול, ושלח אותי לקנות על חשבונו מלכודות דבק שתתפוסנה את העכבר או העכברים, אחת ולתמיד.
הנחתי את המלכודות במקומות המתאימים, אבל שום עכבר לא נלכד, והכי גרוע – בטעות תקעתי אני את רגלי שלי בתוך מלכודת אחת כזאת. אח, זה דבק באמת חזק! כמה הייתי צריך לעבוד כדי לגרד אותו מהנעל שלי...
המשכתי להתייעץ עם חברים, והם אמרו לי לשים רעל, שנראה כמו אבקה בכל מיני צבעים. הריח שלו מושך את העכברים, וכך הם טועמים ממנו ולא מספיקים ליהנות מהטעם... קניתי ופיזרתי בכל מקום אפשרי ולא אפשרי. כדי לצאת ידי חובת כל הדעות, שילבתי בין הדבק לרעל, ופיזרתי את הרעל על המלכודת.
זה לא עזר! התברר שיש לי כאן מלחמה עם צוות של עכברים, שכנראה מגלים אחד לשני את כל הסודות. ראיתי בעיניים עכבר שמתקרב למלכודת ועוקף אותה! שום דבר לא קרה לו, רק לי עלה הדם לראש. העכברים כבר הפכו מאורחים לבני בית. הם נכנסו לכל מקום, אפילו למיטה שלי.
חודש שלם ארך הסיוט הזה. במצרים היה רק שבוע אחד של מכת צפרדע, ואני חייתי עם העכברים ארבעה שבועות בלתי אפשריים.
החברים הצטערו בצערי, וכל אחד הפריח איזו בדיחה על חשבוני. הציעו לי לשים כלוב, ובאמת שמתי. בתקופה הזאת עשיתי דוקטורט בכל מה שקשור למלחמת האדם בעכבר.
יום אחד פגש בי שכן. כמעט לא יוצא לנו להיפגש, כי השעות שבהן אני יוצא מהבית, אף פעם לא חופפות לשעות שלו, אבל הפעם בורא עולם ריחם עליי, ונפגשנו, והוא שאל אותי: “מה שלומך? מה נשמע?"
סיפרתי לו על המצב הנורא אצלי בבית, והוא אמר לי: “תשמע, פה קרוב, בבית הכנסת הסמוך, לומדים עכשיו שיעור תורה. נחכה שהרב יגמור את השיעור, ותשאל אותו מה הוא אומר על זה".
הנהנתי, אף על פי שלא כל כך הבנתי איך העניין של העכברים קשור אליו, הלכנו לשם והוא אמר לי, “בוא ניכנס, תקשיב קצת, תיהנה". לא היה לי משהו אחר לעשות בזמן שאני מחכה, אז נכנסנו לשיעור, ובדיוק אז, כמה שניות אחרי שנכנסתי, הרב התחיל לספר סיפור מהגמרא, על רבי פנחס בן יאיר שהזדמן לעיר אחת, ותושבי העיר באו אליו בבקשה שיושיע אותם ממכת העכברים שפקדה את עירם. קרא רבי פנחס לכל העכברים וביקש מהם שיספרו לו מדוע הם אוכלים מהתבואה, והם ענו לו שהתושבים אינם מקפידים על מעשרות, ולכן ניתנה להם רשות לקחת את המעשר משדותיהם.
אחרי השיעור ניגשתי לרב, ושאלתי אותו מה לעשות נגד העכברים אצלי בבית. הרב אמר לי: “שמעת את הסיפור. תן עשרים אחוז לצדקה, והעכברים יעזבו אותך".
“אבל למה לתת צדקה?" טענתי, “מי שאין לו כסף, שילך לעבוד. הוא ירוויח, ויהיה לו. מה זה קשור אליי שאין לו כסף?"
למרבה הבושה, עד אז לא נתתי אגורה אחת לצדקה. שום ארגון משום סוג לא קיבל ממני פרוטה. אני עובד, ואני קונה בכסף בשביל עצמי. מה פתאום לתת ממנו לאחרים, שלא עבדו עליו? והנה עכשיו לא הייתה לי ברירה, וזה היה לי קשה מאוד מאוד. הרב אמר שיש בתורה מצווה לתת צדקה, ושה' אוהב אותי ומראה לי שהוא מחכה לצדקה שלי.
השתכנעתי, אבל שאלתי, “למה עשרים אחוז? למה לא מספיקים עשרה?"
“עשרה אחוזים זה בשביל שלא תהיה עני, אבל עכשיו אתה צריך ישועה. אתה צריך סגולה, פתרון למצב, ולכן עשרה אחוזים זה לא מספיק. אתה יכול לתרום את העשרים אחוז לבית המדרש פה, יש כאן כולל של אברכים וזו צדקה מהודרת". ראיתי בעצמי איך הרוח מעיפה את החלונות של המבנה, והקרוון כולו עושה רושם עני ודל, אבל רציתי להיות בטוח שהרב לא מדבר רק בעד עצמו. הרי זה הכולל שלו, אז בטח שהוא ישמח לקבל ממני כסף. אמרתי, “ואם אתן את העשרים אחוז למישהו אחר, זה יעזור?" והוא אמר לי, “כן!"
באותו לילה היה שיא הסיוט. איני רוצה לגרום פה למישהו לבחילות, ולכן אחסוך מכם את התיאורים. המפגש עם העכברים היה בלתי נסבל לחלוטין, ומיד בבוקר החלטתי להביא את המעשר לצדקה. נזכרתי ביהודי שהוא אברך כולל, ויש לו בית מאוד מאוד פשוט. הוא חי בצניעות ומפרנס את המשפחה שלו בקושי. הלכתי אליו, ונתתי לו את כל העשרים אחוז מהמשכורת האחרונה שלי.
באותו יום לא עבדתי. אני חוזר הביתה אחרי שנתתי את הכסף, פותח את הדלת, ומגלה חמישה חבר'ה, הלא הם העכברים שמיררו את חיי בחודש האחרון, וכולם כבר לא יכולים להזיק. פיניתי אותם החוצה, ושוב לא הגיעו אליי עכברים. הסיפור נגמר!
בעצם, זה לא מעשר, זה חומש. אני נותן עשרים אחוז, ולא מפסיד כלום. ההפך הגמור הוא הנכון: אחרי שאני נותן יש לי תחושה טובה, רוגע ושלווה. אני מרגיש איך הקב"ה הולך איתי לכל מקום, ומזכיר לי שהוא נמצא.
