לפתע האדימו פניו, והוא הביט בי בכעס נורא...
כשהגיעה השבת, ישבנו ביחד בשולחן שבת, והא דיבר שם דברי תורה, אמונה ויהדות עד לשעות הקטנות של הלילה. אני זוכר, שהדברים ריגשו אותי מאד וענו לי על שאלות רבות ששאלתי את עצמי. לאחר כמה ימי התאקלמות בהם התרגלתי קצת לאווירה, אמר לי המארח: "אני מבין שאתה חדש בארץ הקודש. יש לי כאן ישיבה ליד הכותל, בא ושם ותלמד תורה".
"אפילו עברית בסיסית אני לא יודע", אמרתי לו. "אל דאגה, עליי ועל צווארי". ובאמת, הוא דאג להצמיד לי בחור מבוגר שילמד אותי לימודי יהדות, וכך למדתי והתקדמתי, כשכל הזמן הוא עוטף אותי באהבה ובחום.
הרב חזקיהו מישקובסקי, מנהלה הרוחני של ישיבת "אורחות תורה", סיפר סיפור נפלא ומיוחד, והקדים ואמר שהוא מספר את הגירסה הכי מדוייקת, ושהוא מכיר את הסיפור מקרוב. ושמענו את הסיפור מפיו, והרי הוא לפניכם כהוויתו:
בבולטימור ישנו בית ספר לילדים מחוננים בלבד, שגאוות תושבי העיר היא מי שבנו לומד שם. מנהל בית הספר הוא כומר נוצרי. יום אחד הגיע שם לבחינה ילד יהודי כבן 12, שהוריו החליטו לנסות את מזלם. מי יודע, אולי יקבלוהו למרות שהוא יהודי.
כשהגיע המועד אליו הוזמן, הגיע הילד לבית הספר ונכנס לבחינה אצל המנהל. הבחינה עברה בהצלחה, המנהל הוסיף לשאול אותו כמה שאלות לראיון קצר, ולבסוף, לאחר מחשבה של כמה שניות, שאל לו: "הפרצוף שלך גורם לי לספיקות... אתה יהודי"? הילד ידע בוודאות שאם הוא עונה שהוא יהודי, לא יקבלוהו, אך החליט לא לבגוד ביהדותו. "כן", ענה בקול רועד.
"יפה. אם אתה יהודי, אני מקבל אותך, אבל בתנאי שאני לומד איתך כל יום לאחר הלימודים כמה דקות". הילד היה המום. הוא חשב שהמנהל חומד לו לצון, אך משהעז להביט בפניו ראה שהם רציניות.
הילד הסכים לתנאי, והבחינה הסתיימה. משהגיע היום המיועד לתחילת שנת הלימודים, ליוו הורי הילד אותו לבית הספר, והוא החל ללמוד שם. הוא חשש כל היום הראשון ללימודים מפני מה שמצפה לו עם המנהל.
בסיום הלימודים, ניגש למשרד המנהל כשליבו פועם בחוזקה, ודפק על הדלת בהססנות. הדלת נפתחה, והמנהל שמח לראותו. הוא חייך לעברו וקרא לו להיכנס. היו שם כמה מורים, והוא ביקש מהם לצאת. המורים לא הבינו מדוע הם 'מגורשים' ממשרדו בגלל ילד שרק היום התחיל ללמוד כאן, אך צייתו לבקשה.
הילד התיישב, והמנהל פנה אליו: "אתה יודע אותיות א' ב' "?
"לא", השיב הילד. "בא נתחיל ללמוד". הכומר התחיל ללמוד איתו אותיות א' ב', יום אחר יום. לאחר תקופה לא ארוכה, ידע הילד לקרוא בצורה שוטפת.
משלימוד הקריאה, עבר המנהל ללמדו סידור, לאחר שהילד לא ידע מה זה. גם כאן, הילד הפגין כשרונות מבורכים ולמד במהירות את נוסח התפילה. משם עבר המנהל ללמדו את רוב פרשיות החומש, אח"כ גם מהנביאים וכתובים, ועוד כמה מסכתות מששה סדרי משנה.
הלימוד היומי נמשך במשך כמה שנים, כשכל הזמן בוערת הסקרנות בליבו של הילד, שכבר הפך לבחור.
כומר נוצרי אדוק, מקבל אותו בגלל שהוא יהודי, ומתמסר ללמד אותו לימודי יהדות מבלי טיפת הטפה לנצרות!. הוא לא העיז לשאול את המנהל כלום מחשש שיסלקו.
לאחר שגמרו כמה מסכתות נכבדות במשניות, הודיע לו המנהל יום אחד: "זהו. עד כאן אני יודע, מכאן ואילך איני יודע, אבל אתה - בתור יהודי, מחובתך לדעת. יש כאן ישיבה של יהודים בבולטימור, לך לשם, תלמד שם בכל ערב כמה שעות, ובמקביל תמשיך את לימודך גם כאן.
ואכן, בהסכמת הוריו החל הבחור ללמוד גם בישיבה ואט אט החל להתחזק בלימוד התורה ובקיום המצוות.
במקביל הוא עשה חיל בלימודיו בתיכון ולאחר תקופה הגיעו הלימודים לסיומם. בטקס חגיגי הוא קיבל תעודת גמר עם הציונים הטובים. לאחר הטקס, הוא נכנס לפרידה מהמנהל, ולאחר כמה מילות תודה על כל ההשקעה בבית הספר היוקרתי והמוצלח, החליט לשאול את הכומר גלויות: "בבקשה, שהמנהל לא יכעס. המנהל כומר או יהודי, או שניהם ביחד"?! "גם גוי וגם כומר", ענה המנהל בחיוך.
"אז מה פשר הדבר שהמנהל מחליט לקבל אותי בגלל שאני יהודי, משקיע מזמנו ללמד אותי לימודי יהדות במשך שנים, ועוד שולח אותי לישיבה אורתודוקסית"?! "לשאלה הזו חיכיתי כל השנים", אומר לו המנהל.
"תקשיב טוב. כבר מצעירותי שימשתי ככומר. שנה אחת קיבלתי 'שנת שבתון' מהעבודה. במשך כל השנים ענין אותי מאד סוד קיומו של העם היהודי, מה מחזיק אותי כל כך הרבה שנים, למרות כל הרדיפות. היתה את השואה שכילתה שליש מהעם היהודי, ולמרות זאת הם פורחים ומשגשגים. יש שם אנשים בעלי כשרונות, מדענים ומלומדים בכל המקצועות, ודוקא אותם רוצים כל הזמן לכלות. זה לא יאומן!"
הכומר נשם נשימה עמוקה והמשיך, "החלטתי לבוא לארץ ישראל ולהתחקות על עקבותיו של עם זה. לא היה לי הרבה כסף, קניתי כרטיס טיסה, והגעתי לארץ ישראל, מיד שמתי פעמי לירושלים. קניתי כמה מיני מאפה להשקיט את רעבוני וצעדתי לכותל. אני מגיע למקום, רואה את האבנים הגדולות והעתיקות, את המתפללים היהודים ואת כל המראה הנהדר.
לפתע, ניגש אלי יהודי מבוגר, מחבק את כתפיי בחום ושואל-קובע: "נכון איך לך איפה להתאכסן? יופי, אתה אורח שלי בימים הקרובים". הלכתי אחריו לכיוון ביתו והוא סידר לי חדר ודאג לכל מחסורי.
כשהגיעה השבת, ישבנו ביחד בשולחן שבת, והא דיבר שם דברי תורה, אמונה ויהדות עד לשעות הקטנות של הלילה. אני זוכר, שהדברים ריגשו אותי מאד וענו לי על שאלות רבות ששאלתי את עצמי. לאחר כמה ימי התאקלמות בהם התרגלתי קצת לאווירה, אמר לי המארח: "אני מבין שאתה חדש בארץ הקודש. יש לי כאן ישיבה ליד הכותל, בא ושם ותלמד תורה".
"אפילו עברית בסיסית אני לא יודע", אמרתי לו. "אל דאגה, עליי ועל צווארי". ובאמת, הוא דאג להצמיד לי בחור מבוגר שילמד אותי לימודי יהדות, וכך למדתי והתקדמתי, כשכל הזמן הוא עוטף אותי באהבה ובחום.
התקופה שם היתה נפלאה מאד, אני חייב לומר. כשהגיעה ה'שנת שבתון' לסיומה, והוצרכתי לחזור לעבודתי בתור כומר, באתי לראש הישיבה להיפרד ממנו. קראו לו הגאון הרב נח וינברג (זצ"ל), ראש ישיבת "אש התורה" בירושלים.
"אני חוזר לעבודתי בחו"ל", אמרתי לו. "באתי להודות לרב מקרב הלב על כל התקופה הנפלאה שהרב דאג לי במסירות נפש, ממש כמו בן יחיד".
"במה אתה עובד", התעניין. "כומר בכנסיה בבולטימור", השבתי לו. לא צפיתי את הסערה שתתחולל בעקבות התשובה הזו. לפתע האדימו פניו, והוא הביט בי בכעס נורא.
אף פעם לא ראיתי אותו כועס כך. "מה???!!! אני מבזבז שנה מחיי על כומר?! אתה לא יכול להגיד לי מההתחלה שאתה לא יהודי"?! התביישתי מאד, רציתי שהאדמה תבלע אותי. לא ידעתי מה לענות לו.
הרב שתק כמה דקות, ולבסוף אמר לי: "תשמע, עשית לי עוולה גדולה וזה חטא של יכופר. אני מוכן לסלוח לך בתנאי אחד. אם במהלך השנים תמצא ילד יהודי, ותלמד אותו את כל מה שלימדתי אותך, אז תחזיר קצת את הגזילה.
חיפשתי במשך שנים רבות, עד שהגעת אתה לבית ספר לפני כמה שנים. אני הוא זה שצריך להודות לך על זה שבזכותך התכפר לי הגזל שעשיתי. תודה לך, ותודה לאלוקים שנתן לי את האפשרות הזאת". סיים הכומר את דבריו. הבחור קם ולחץ את ידו בהתרגשות, והם נפרדו לשלום כשהמנהל מבקש ממנו לשמור על קשר ולדווח על התפתחותו בלימודי היהדות.
לאחר תקופה קצרה, החליט הבחור לעלות לירושלים ולהמשיך שם בלימוד התורה הקדושה. הוריו הסכימו לו לאחר שסיפר להם את כל הסיפור.
הוא למד בישיבה המתאימה לו בירושלים, וכיום הוא זכה להיות אברך מן המנין, מדקדק במצוות קלה כבחמורה וזכה להקים בארץ הקודש משפחה לתפארת.
