"וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ": לאחר שבעים שנות נתק, יהודי זוכה לעלות לתורה שוב ומתחבר לשורשיו בעקבות ביקור מקרי בבית הכנסת.
הישיש השעין את ראשו לאחור, כמו ביקש לסובב במהירות את גלגל הזמן מאז, מרגע עמדו על בימת בית הכנסת בוילנא, ועד לרגע זה בישבו למרגלות הבימה בעיר פתח תקווה. "היום, משום מה נמשכתי להכנס לבית הכנסת", נאנח הזקן עמוקות ושב להתייפח קלות. "כאשר הבעל קורא התחיל לקרוא בתורה, נזכרתי, כי זו היא פרשת בר המצווה שלי. כן. שלי. פרשת בר המצווה שלי. יהודים!!! מאז אותה שבת בה עליתי לתורה בוילנא חלפו שבעים שנה!!! בשבת זו עליתי לתורה בפעם הראשונה מאז אותה שבת.
העליה מרוסיה, מספר הרב זלמן כהן שליט"א, מרבני בית מדרשנו, הביאה עמה סיפורים ומעשיות אשר נשתמרו במשך דורות בקרב יהדות רוסיה, ועם התערבותם של יהודים אלו בקרב הקהילות בארצנו הקדושה, נחשפנו למצבור חדש של עובדות ומעשים.
בימי בחרותו למד הרב זלמן כהן שליט"א בישיבה בפתח תקווה, ובאחת השבתות הוא התפלל בבית כנסת הסמוך למקום לימודיו. התפילה התחילה כסדרה ולקראת "נשמת" נכנס לבית הכנסת יהודי קשיש מלווה באדם צעיר ממנו. השניים נעמדו בפתח בית הכנסת, בחנו את המתפללים מכף רגל ועד ראש, ופסעו פנימה בהססנות.
הם לא ידעו להתפלל. הם אפילו לא התביישו בזה. להיפך, אחרי שבעים שנות ניתוק מוחלט מן היהדות, ביקור בבית כנסת היה עבורם אטרקציה מעניינת. עדות נבחנית לכך העניק הכלבלב הקטן שנקשר לשער בית הכנסת. במהלך טיול בוקר החליטו האב ובנו להכנס לבניין בית הכנסת ולשבת מעט בין האורתודוכסים.
אותה שבת ביקש הגבאי מאחד המתפללים לעבור לפני התיבה. הלה נהנה לסלסל בקולו הערב, ועל פניו של הישיש ניכרו אותות התרגשות מעטים, בעוד בנו ישב קפוא על מקומו והמתין לאביו שיסיים את חוויותיו המוזרות.
נשמת; א-ל אדון; קדושה; הוצאת ספר תורה. בעל הקריאה החל לקרוא בפרשת השבוע ולפתע נופף הישיש בידיו לגבאי שעמד על הבימה. באידיש ליטאית כבדה הוא ביקש שיעלוהו לתורה. הגבאי המופתע נענה לו על אתר.
עטוף בטלית שאולה ובכיסוי ראש מאולתר צעד הישיש לעבר הבימה, דחה את הסידור שהוגש לו לקריאת הברכות, ובקול עמוק ורועד מהתרגשות בירך באיטיות "אשר בחר בנו מכל העמים"…
בעל הקריאה סיים את קריאתו, ובדממה שהשתררה בבית הכנסת נשמע קולו הרוטט של הישיש בוכה את המילים "וחיי עולם נטע…". דקות ארוכות רכן הישיש על הבימה, ראשו בין ידיו ונעליו הישנות נצצו מדמעות שנטפו עליהן היישר מארובות עיניו הזקנות של בעליהן.
מאן-דהוא האהיל בפיסת בד גם על קדקדו של הבן הנדהם, שחש לעזרת אביו וניסה להפיס את רוחו בבליל משפטים מהירים שנורו מפיו, ושהוסיפו נופך למחזה שאליו נקלעו המתפללים.
אט אט נרגעה ההמולה. הזקן הערה אל קרבו מעט יי"ש ורוחו שבה אליו. יקום פורקן, מוסף, קווה אל ה', עלינו, ומספר מתפללים כבר ישבו על יד הזקן, מצפים לשמוע את אשר בפיו, מה גרם לו לבכי נורא זה.
הישיש, אשר ניחון בכושר דיבור נדיר, סחף באחת את השומעים אל ימיה הגדולים של וילנא העיר. וילנא, עיר גדולה לאלוקים. תורה וקדושה בצבצו מכל פינותיה. הנה הבית אשר בו התגורר הגאון רבי אליהו, אשר וילנא נכרכה בשמו ושמו נכרך בשמה. מספר רחובות משם נמצא המנזר שבו כלאו את גר הצדק הידוע, ובתי מדרשותיה מלאים בתלמידי חכמים וביהודים העוסקים לפרנסתם, אשר באו מידי יום ביומו לעסוק בלימוד התורה הקדושה.
"הייתי אז בן שתים עשרה וחצי", שח הזקן, כאשר אבי ואמי המנוחים המתיקו סוד על אודות המשך דרכי בחיים. אמי נטתה לשלוח אותי לישיבה, ואילו אבי ביקש לשלוח אותי לגימנסיה. "ילך ישראל, ילמד מקצוע, ישמור על יהדותו בין הגויים, וכך יהפוך לאדם בוגר בעל אישיות מוצקה" אמר אבי, שדגל בפיתוח האישיות ובהקניית בטחון עצמי רב לצאצאיו.
אמר ועשה. עוד באותו שבוע רשם אותי אבי לגימנסיה, אשר שמה יצא לתהילה, וכעבור מספר שבועות התחלתי ללמוד בה לשביעות רצונו של אבי, אשר רווה נחת מידיעותי שהלכו והתרבו.
לקראת השבת בה מלאו לי שלש עשרה שנה, שיננתי בשקידה את ה"מפטיר", ובשבת קודש עליתי לתורה מלווה בחיוכו של אבי ובדמעותיה של אמי שצפתה בי מעזרת הנשים.
כאשר ירדתי מהבימה, ניגש הגאון רבי חיים עוזר גראדז'ינסקי זצ"ל ולחץ את ידו של אבי למזל טוב, תוך שאמר לו "לטובתך, הרשה לי להזהיר אותך, כי אם לא תחזור בך מכוונתך לשלוח את בנך לגימנסיה, יחלפו שנות דור עד אשר בנך יעלה לתורה שנית!!!". אבי לא היה חצוף ולא העז להתווכח עם גדול הדור, אך למעשה לא חזר בו מהחלטתו.
הישיש השעין את ראשו לאחור, כמו ביקש לסובב במהירות את גלגל הזמן מאז, מרגע עמדו על בימת בית הכנסת בוילנא, ועד לרגע זה בישבו למרגלות הבימה בעיר פתח תקווה. "היום, משום מה נמשכתי להכנס לבית הכנסת", נאנח הזקן עמוקות ושב להתייפח קלות. "כאשר הבעל קורא התחיל לקרוא בתורה, נזכרתי, כי זו היא פרשת בר המצווה שלי. כן. שלי. פרשת בר המצווה שלי. יהודים!!! מאז אותה שבת בה עליתי לתורה בוילנא חלפו שבעים שנה!!! בשבת זו עליתי לתורה בפעם הראשונה מאז אותה שבת.
הוא צדק הגאון, אמר הישיש בעצב, כאשר מבטו נפל על בנו שלא הבין מילה מדברי אביו.
המתפללים התפזרו לבתיהם, איש איש עם הרהוריו ומחשבותיו, והישיש נותר על מקומו בבית הכנסת, לספר לבנו יקירו בשפה הרוסית את כל אשר אירע עמו.
