לא עבר זמן רב, ולידיי נוחת מכתב מבית המשפט ברמלה, שם נאמר שנערך דיון בלעדיי. יצאתי חייב, ועלי לשלם קנס של שמונת אלפים שקל. בשלב הזה הבנתי שאני מוכרח לקחת עורך דין.

עברו עוד כמה חודשים, ואני מקבל מכתב מעורך דין, שעומד להיערך נגדי משפט, ובקרוב אקבל תור לדיון, בו עליי להשמיע דברים להגנתי. סברתי לתומי שהאירוע כל כך ברור ופשוט, שאין לי כל בעיה להגן על עצמי ולספר דברים כהווייתם. נראה שגם הם חששו שדברי האמת יתקבלו על הדעת, ולכן הם מיהרו להתקדם בתביעה שלהם. לא עבר זמן רב, ולידיי נוחת מכתב מבית המשפט ברמלה, שם נאמר שנערך דיון בלעדיי. יצאתי חייב, ועלי לשלם קנס של שמונת אלפים שקל.

בשלב הזה הבנתי שאני מוכרח לקחת עורך דין. זה סידר לי קודם כול ביטול של הדיון הקודם שנערך בלעדיי ללא הודעה, וזימון לדיון בנוכחות שני הצדדים. הדיון נדחה פעם אחר פעם, עד שלבסוף הוא נקבע ליום שני פרשת חוקת.

***

לפני שנה וחצי, בשעת לילה שגרתית, לא מאוחרת ולא מוקדמת, נסעתי ברכבי באחד מרחובות ביתר בדרכי הביתה. לפתע אני רואה אוטובוס גדול סוטה מהנתיב ומתפרץ מולי. הסכנה היתה מוחשית, כפסע היה ביני לבין אסון כבד. בחסדי שמים גיליתי תושייה ופניתי מיידית הצדה. נצמדתי לטנדר שחנה שם וחיי ניצלו.

נהג האוטובוס המשיך להשתולל, ופגע בחלק האחורי של מכוניתי. שמעתי קול פצפוץ, וכשניסיתי לנסוע, נוכחתי שהמכונית רועדת. המכונית ניזוקה באופן חמור. הנהג מצדו המשיך בדרכו כלא היה, ואני ממש לא יכולתי לסבול זאת. רצתי אחרי האוטובוס, השגתי את הנהג וצעקתי לעברו שהוא פגע בי. והוא, במקום להתנצל צעק עליי בחזרה: "למה אתה מתפרץ לצומת?"

למעשה לא התפרצתי לשום צומת. כל הסיפור ארע הרבה לפני הצומת. באתי הביתה ולמחרת התקשרתי לחברה. שלחתי תלונה והשארתי את הפרטים שלי. אולי אם הייתי יודע מה הם יעשו עם הפרטים שלי, הייתי משאיר אותם אצלי,

אבל איך יכול בן אדם עם ראש ישר לחשוב כל כך עקום? עברו כמה חודשים, ושוב הרמתי טלפון לחברה. שם אמרו לי שהנהג שפגע בי כבר לא עובד אצלם, ובכלל הוא טוען שאני אשם, ואני זה שפגעתי בו.

הטענה הצחיקה אותי. תעיד מכוניתי שהוא זה שפגע בי. אבל לא היה לי עסק עם מי שמחפש עדים וראיות למה שהיה באמת, אלא עם מי שרוצה לנצל מצב כדי

להרוויח, ואם אפשר על חשבוני, למה לא?

עברו עוד כמה חודשים, ואני מקבל מכתב מעורך דין, שעומד להיערך נגדי משפט, ובקרוב אקבל תור לדיון, בו עליי להשמיע דברים להגנתי. סברתי לתומי שהאירוע כל כך ברור ופשוט, שאין לי כל בעיה להגן על עצמי ולספר דברים כהווייתם. נראה שגם הם חששו שדברי האמת יתקבלו על הדעת, ולכן הם מיהרו להתקדם בתביעה שלהם. לא עבר זמן רב, ולידיי נוחת מכתב מבית המשפט ברמלה, שם נאמר שנערך דיון בלעדיי. יצאתי חייב, ועלי לשלם קנס של שמונת אלפים שקל.

בשלב הזה הבנתי שאני מוכרח לקחת עורך דין. זה סידר לי קודם כול ביטול של הדיון הקודם שנערך בלעדיי ללא הודעה, וזימון לדיון בנוכחות שני הצדדים. הדיון נדחה פעם אחר פעם, עד שלבסוף הוא נקבע ליום שני פרשת חוקת.

ביום ראשון בערב אני מתקשר לקו השגחה פרטית ושומע את שיעור מספר 22 של ר' דוד. למה דווקא את השיעור הזה? אין לי מושג. זה הקב"ה שסידר את זה. ר' דוד השמיע את דברי חובות הלבבות, שהקב"ה מתקן עניינו של האדם ודואג לו יותר ממה שהאדם דואג לעצמו. הקשבתי לכל השיעור, כולו מקשה אחת של חיזוק, אמונה וביטחון. כשסיימתי לשמוע זאת הרגשתי בטוח ורגוע. אמרתי לעצמי: אין כאן כלום! לא נהג, לא חברה, לא עורך דין ולא שופטת. נמצא כאן רק ריבונו של עולם, שדואג לתקן ענייני יותר ממה שאני דואג לעצמי. אני בידיים טובות. הכול בסדר, הכול יהיה בסדר. יהיה מה שיהיה, ה' יסדר הכול על הצד הטוב ביותר.

למחרת הגעתי לבית המשפט, כשאני מצויד בספר חובות הלבבות. היה לי הרבה זמן לעיין בו, עד שהגיע תורי להשמיע את דברי. אמרתי את הגרסה שלי, אבל השופטת לא התרשמה בכלל. התחילה חקירה נגדית ושאלו אותי כל מיני שאלות מוזרות, כאילו לא עמדתי כאן ודיברתי כמה דקות. "למה פנית הצדה?" שאל אותי עורך הדין הנגדי. "היית צריך לעשות רוורס". זאת היתה טענה כל כך מטופשת, שזו הייתה תת רמה להסביר, שכאשר אוטובוס גדול מתקרב במהירות עצומה ונהג שיכור מיין או ממשהו אחר נוהג בו, אי אפשר לסמוך על המהירות של האוטובוס ורק לנסוע אחורה. הסבירות היא שאם הייתי עושה כן, לא הייתי כאן היום ה"י. החקירה הנגדית המשיכה להפציץ בשאלות לא קשורות, כשהשופטת מעודדת אותם ומסתכלת עליי בעיניים עקומות, אבל אני התחזקתי. זכרו של השיעור היה חי באוזניי. שוב ושוב אמרתי לעצמי, שהתובע אלה העברות שלי, והשופט הוא הקב"ה, וכל השאר אפס אפסים, אין להם שום אפשרות להשפיע על מהלך העניינים פה.

הגיע הזמן לצאת להפסקה. עורך הדין אומר לי: "אני רואה שהמצב קשה. הולכים להרשיע אותך ויש לפניך שתי אופציות. או לדרוש נימוק לפסק דין, אבל אז יכולה השופטת להתנסח כאוות נפשה וליצור מסמך שיקלע למטרתה באופן שייקוב הדין את ההר. או לוותר על נימוק ולהגיע לפשרה, וכך להוריד עד חצי מסכום הקנס".

אמרתי לעורך הדין: "השופטת לא באמת שופטת, ואני לא חושב שאני צריך לוותר על זכותי לצאת נקי מאשמה. הקב"ה הוא שופט כל הארץ, והוא מנהל את זה. אני מעדיף לחכות ולראות את ישועת ה'".

עורך הדין הרים ידיים. מיד כשנכנסנו הביאה אתה השופטת חוברת של דפים. "הנה פסק הדין", היא אומרת ושואלת, "נו, לזה ציפית?"

עלעלתי בדפים: הכול הפוך ממה שהיה. בית המשפט הצליח ממש להפוך סדרי בראשית. היה כתוב במפורש שהאירוע היה בבוקר! את מי זה מעניין שזה היה בלילה? אין קשר בין מה שהיה למה שכתוב, נראה שהקירות הבינו הרבה יותר טוב מה שקרה מאשר השופטת, אבל משום מה השורה האחרונה היתה: לאור העובדות איננו מוצאים סיבה לחייב את הנתבע. כמו כן יש לשלם לו הוצאות

עורך דין ובית משפט.

בסופו של דבר לא שילמתי שקל, גם לא הוצאות עורך דין, ויצאתי משם זכאי! לגמרי!

עורך הדין אמר לי, שעשרים שנה הוא במקצוע, ואף פעם לא קרה לו דבר כזה.

אני לא מנסה להסביר מה שקרה. כל המהלך היה נגדי, כל המסקנות הובילו להרשעתי, אף אחד לא שמע אותי, אף אחד לא התעניין בי באמת. רק הקב"ה שמע אותי. רק הוא ניהל את הכול. רק הוא שפט אותי. רק הוא זיכה אותי.

השיעור של ר' דוד רעם באוזניי: הודו לד'... כי לעולם חסדו!

(גל' השגחה פרטית מסעי פ"ב)