כשבשורת האיוב נפלה על האברך הצעיר, היה זה יום הלם במשפחתו. הכל היו אובדי עצות...
בברכיים כושלות ובעיניים דומעות התייצב לצד הסנטנדר של רבי מרדכי ותינה את צרתו, את העובדה שהוא איש צעיר כל כך, בתחילת חייו ובשיא פריחתו, ואינו מסוגל לחשוב על כך שיותיר אחריו אלמנה ואם לכמה ילדים קטנים ללא אב וגב. הוא העניק לרבי מרדכי סכום כסף גדול כפדיון נפש, הותיר על הסטנדר את שמו ושם אמו למען יתפלל עליו בכל עת, ונפרד ממנו כשרבי מרדכי מברכו שיזכה ברפואה ובישועה בקרוב.
השבועות חלפו, הרופאים החלו לטפל בו באמצעים שהיו בידיהם, והנה – הפלא ופלא, האיש הלך ונרפא. המחלה התחילה לסגת. ניצוצות של תקווה ניכרו בדברי הרופאים. במועד שהרופאים צפו כי יעזוב את בית החולים ויעלה לעולם שכולו טוב – עזב האיש את בית החולים בריא ומחויך, מהלך על שתי רגליו, אב בריא ומאושר!
הבשורה הקשה הכתה את האברך ובני משפחתו כרעם ביום בהיר. הרפואה עוד לא היתה מתקדמת כמו היום, אך כבר אז ידעו להבחין בהימצאותה של הנוראה שבמחלות, ולאבחן מיד עד כמה קלושים הסיכויים לרפאה. כשבשורת האיוב נפלה על האברך הצעיר, היה זה יום הלם במשפחתו. הכל היו אובדי עצות...
רק לפני כמה שנים נישא, כמה ילדים קטנים בביתו, ועתה – הרופאים תמימי דעים כי מועד עזיבתו את העולם קרב ובא, לא עלינו. המחלה הנוראה מחוללת הרס בגופו.
חודשי חייו ספורים. מה עושים עכשיו? להיכן ממשיכים מכאן?! בירושלים של אותם ימים, לפני כשבעים שנה, התפרסם שמו של הרה"ק רבי מרדכי מזוועהיל זי"ע. הוא עוד לא מונה אז לאדמו"ר, אך כבר אז נודע כצדיק נשגב, היושב בפינת בית הכנסת 'חיי עולם' ועוסק בתורה ובעבודת ה' מתוך הדחק.
האברך גמר אומר להגיע לבית הכנסת 'חיי עולם' ולבקשו כי יפעל ישועה למענו.
בברכיים כושלות ובעיניים דומעות התייצב לצד הסטנדר של רבי מרדכי ותינה את צרתו, את העובדה שהוא איש צעיר כל כך, בתחילת חייו ובשיא פריחתו, ואינו מסוגל לחשוב על כך שיותיר אחריו אלמנה ואם לכמה ילדים קטנים ללא אב וגב. הוא העניק לרבי מרדכי סכום כסף גדול כפדיון נפש, הותיר על הסטנדר את שמו ושם אמו למען יתפלל עליו בכל עת, ונפרד ממנו כשרבי מרדכי מברכו שיזכה ברפואה ובישועה בקרוב.
השבועות חלפו, הרופאים החלו לטפל בו באמצעים שהיו בידיהם, והנה – הפלא ופלא, האיש הלך ונרפא. המחלה התחילה לסגת. ניצוצות של תקווה ניכרו בדברי הרופאים. במועד שהרופאים צפו כי יעזוב את בית החולים ויעלה לעולם שכולו טוב – עזב האיש את בית החולים בריא ומחויך, מהלך על שתי רגליו, אב בריא ומאושר!
שלושים שנה חלפו בטוב ובנעימים. האברך הצעיר של אז כבר הפך ליהודי מבוגר למדי, כבן שישים, ושוב נגזרה עליו הגזירה. כמו בסרט אימה, שוב הוא ישב על הכיסא מול הרופא ושמע בשורת איוב, לפיה המחלה הנוראה שבה והתפרצה בגופו, הורסת כל חלקה טובה...
הוא יצא מהרופא שבור לב, ושוב חזרו אליו התחושות של אז – הדאגה, האימה, הפחד והחרדה. אמנם הוא מבוגר הרבה יותר, שלושים שנה עברו מאז, אבל גם גיל שישים הוא גיל צעיר מדי מכדי להסתלק מהעולם אחרי מחלה קשה. הפעם, הרופאים היו חמורי סבר עוד יותר, שכן בהתפרצות חוזרת של המחלה, הסיכויים שהגוף יוכל לנצחה – קלושים עד אפסיים...
אך האיש לא נתן לדאגה להשתלט עליו. היטב זכר מה עשה בפעם הקודמת, והחליט לשוב ולעשות את אותה פעולה. הוא משך תכנית חיסכון שבה סכום עתק, צרר את הסכום במעטפה, ושם את פעמיו לביתו של הרה"ק רבי מרדכי מזוועהיל זי"ע – שכבר כיהן אז כאדמו"ר. הפעם הרבי לא ישב בקצה בית הכנסת, אלא בחדר של קבלת הקהל...
הוא התייצב בתור, וכשהגיעה עתו – פסע פנימה בדריכות. הוא הזכיר בקצרה את הקורות אותו לפני שלושים שנה, כיצד חלה במחלה הנוראה ופדה את נפשו בסכום כסף שהעביר לרבי כצדקה, ובקול בוכים סיפר כי המחלה שבה ותקפה. 'הבאתי בכיסי מעטפה עבה פי כמה וכמה' – אמר האיש, 'אתן אותה לרבי, והרבי כבר יפעל לי את ישועתי כמיטב המסורת...'
אלא שהפעם, למרבה ההפתעה, הרבי דחה את המעטפה בעדינות וסירב. 'לצערי, אינני יכול לעזור לך!' – קבע, כשהוא מביע השתתפות כנה בצערו של היהודי שלפניו, אך מסביר שלא יוכל לסייע...
האיש הופתע, ולאחר רגע, כשהבין את המשמעות, נחרד וזעק בבעתה: 'רבי, האם הדבר אומר שאפסה תקוותי? האם אין לי סיכוי? הלא הרבי הוא שפעל את ישועתי אז – לפני שלושים שנה, ואילו עכשיו הרבי אומר שאינו יכול?!'
'אין זה אומר כלום!' – הרגיע הרבי, 'אז באמת יכולתי, היום איני יכול. אין לכך קשר אליך, אלא אליי. אני כבר איני יכול!'
האיש נשא עיניים משתוממות שדאגה, חרדה, עצב וצער מעורבים בכל מבט שנשקף מהן. למה מתכוון הרבי? מדוע אז יכול היה לפעול ישועה והיום כבר אינו יכול? ומדוע הוא מדגיש כי הוא אינו יכול, אבל אולי אחרים כן? ומי הם?!
הרבי הבחין במבטי התמיהה, ונענה מיד: 'ראה נא, באותם ימים הייתי אברך צעיר, מטופל במשפחה חסרת כל, עני מרוד. נתת לי מעטפה, צדקה טהורה ונשגבה. בכח הצדקה יכולתי להתפלל עליך, ותפילת העני שזכה בצדקה מידיך – פתחה לך את השערים והביאה שמש צדקה ומרפא בכנפיה.
לא כן היום. היום אני רבי, מחזיקים אותי וכבר אינני נזקק לצדקה, ולפיכך אינני יכול לפעול ישועות גדולות כל כך, שאפשר לפעול רק בכח הצדקה. עצתי לך שתצא לרחובה של עיר, תחפש עני שמצוקתו גדולה, תן לו את המעטפה, תבקש ממנו להתפלל עליך, ואז כח הצדקה ישוב ויפעל את ישועתך. תפעיל את אותה השיטה בכתובת אחרת, ורפואתך קרובה לבוא!' – בירך הרבי בחום...
נפעם ונרגש יצא היהודי מאת הרבי, ובכיסו המעטפה התפוחה. הוא בירר על עני דחוק מאוד במחייתו, העביר לו את המעטפה, ואף רשם את שמו על פתקה כדי שהעני יתפלל עליו בכל עת. ואכן, לא עברו ימים מרובים ושוב נכנס אותו יהודי אל הרבי, הפעם כדי לבשרו כי העצה עבדה יפה יפה, והוא נושע ונרפא בכח הצדקה...
הבה נתבונן בעומק המסר שמעניק לנו סיפור מופלא זה שסיפר הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א. ברור כי האדם הזקוק לרפואה – טוב יעשה אם ינהג כעצת חז"ל וילך אצל חכם שיבקש עליו רחמים, אך הרבי ביקש להביע בפניו את עוצמתה של ברכת הצדקה, ולהוכיח לו כי הכח החזק מכל הוא כח הנתינה. כשאדם נותן צדקה – הוא מעורר על עצמו רחמי שמים, הוא פותח לעצמו שערי חיים!
