בליל הקדוש באמירת ההגדה הייתי בחולשה והרגשתי חוסר יכולת להמשיך

הנני חש חובה לפרסם את הנסים שעשה עמי הקב"ה ולגלות ברבים ש"מיכלא דאסוותא" הִנּוֹ דבר מוחשי ומציאותי, וממילא גם "מיכלא דמהימנותא", שהמצה היא רפואה וסגולה גדולה לאמונה להתחזק באמונה בבורא עולם במלא מובן המלה, כמובא בזוה"ק...

סיפור מיוחד שהגיע למערכת "אור לישרים" מאת בעל המעשה:

בשנת תשע"ה יום שב"ק אחרון של פסח (בחו"ל) הותקפתי ל"ע ה"י בכאבים עזים בבטני באופן נורא מאד ממש מרגע לרגע הוחמר, והבהילו אותי בעצם יום השב"ק לבית הרפואה מעייני הישועה, והרופאים קבעו מיד לניתוח דחוף כי הי' לי חסימת מעיים מסוכנת ביותר ה"י, והובהלתי לחדר ניתוח ובחסדי השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו יצאתי ב"ה מזה ונבראתי. וזה הי' אחרי שהיו לי כבר כמה פעמים חסימות עם כאבים ופעם גם הבהילו אותי לבית הרפואה ובחסדי השי"ת הרופאים טיפלו בי והצליחו ב"ה להביא לשיחרור החסימה מבלי צורך לניתוח ח"ו, ורוב הפעמים אחרי כמה שעות של יסורים ובתפילות צדיקים וברכותיהם השתחרר לבד בהיותי בבית. אבל אז כאמור המצב הי' חמור מאד, וב"ה נבראתי כאמור.

* * *

בשנת תשע"ז בערב פסח ליל בדיקת חמץ שנתיים אחרי שעברתי ניתוח על חסימת מעיים ר"ל כאמור לעיל, הותקפתי שוב בכאבים נוראים, כמוהם כמעט לא היו לי מעולם... הרגשתי חסימה ר"ל. נסיתי לא להתייחס, הן הרי ערב פסח מחר, ופחדתי שלא יאשפזו אותי לפסח, ח"ו, וגם בבית צריכים להכין עוד את החג ואת ליל הסדר, והייתי מלא תקוה לד' שזה יעבור לבד, אבל הכאבים התגברו מאד, ובחצות הלילה הלכו בני שיחיו למו"ר שליט"א להזכיר אותי, ותשובתו היתה: "אמרו תחילה 2 פרקי תהלים, ואח"כ גשו מיד לבית הרפואה".

הגענו למיון ב"מעייני הישועה", והרופא נתן לי הרגעות חזקות, ועשו לי בדיקות. אחר כשעה בא הרופא ושאלני איך אני מרגיש. אמרתי לו שאחרי ההרגעות נרגעו הכאבים, אבל אני מרגיש שעדיין הבטן לא השתחררה. הוא אמר לי שאינו רואה כלום, וישאלני אם אני רוצה ללכת הביתה. שמחתי על האפשרות ועניתי בחיוב: בוודאי! הן ערב יו"ט היום!... הגעתי הביתה ב5.00 בבוקר. השפעת התרופות פגה והכאבים חזרו שוב ביתר עוז ה"י.

בשעה 7, רצתי לבד למו"ר שליט"א והוא כבר היה עטור בתפילין לפני התפלה, ובראותו אותי שאל אותי בלשון הקודש "נו, מה נשמע?", אמרתי שבבית הרפואה קיבלתי אמצעי הרגעה, ונרגע קצת, אבל עתה הרבה יותר גרוע, וערב יו"ט היום, וצריכים להיות בבית בליל הסדר.

ענה בפ"ק "מיכלא דאסוותא, מיכלא דאסוותא" והוסיף את שמי ושם אמי. ותו לא אמר כלום, הלכתי הביתה ברגשות מעורבים, בדרך הליכה לביתי כבר נעלמו ב"ה כל הכאבים ממש כלא הי'. ישנתי כשעתיים והתעוררתי. המעיים השתחררו מיד, ב"ה, והלכתי לתפלה וב"ה הכנתי את כל החג ואת שולחן הסדר. ונכנסנו ב"ה לחג הק' בשמחה ובבריאות, ולאור כל הדברים האלה, (כאבים נוראים והייתי ער כל הלילה) חשתי חולשה בכניסת החג, בליל הקדוש באמירת ההגדה הייתי בחולשה והרגשתי חוסר יכולת להמשיך, אמר לי בני נ"י אל תאמר בקול, אלא בשקט ובנחת, אבל לא יכולתי, ידעתי שאנו עומדים לפני ה"מיכלא דאסוותא", וזה הכניס בי תקוה ובטחון. אחר "רחצה", קיימנו ב"ה את כל המצוות עם ה"מיכלא דאסוותא", את כל ה'כזית'ים בלי שום הגבלה, ומיד הרגשתי כבריה חדשה, ב"ה, וקיבלתי כוחות שמיימים עם הרגשה שאמנם הרפואה הזאת ה"מיכלא דאסוותא" פעל מצויין, והמשכנו את עבודת הלילה הקדוש עד השעה 3 לפנות בוקר, מבלי להרגיש כל חולשה ועייפות, ב"ה.

וכן הי' כל ימי החג ב"ה, שאכלנו כל הימים מצות וסעודות החג כרגיל. בערב שביעי של פסח, שאלני מו"ר שליט"א, איך עבר עליך החג? ועניתי "ב"ה! הכל היה בסדר מבלי שום בעיות"... והפטיר "נו, מיכלא דאסוותא". מני אז ב"ה נעלמו כל ההתקפות וכל הענינים ב"ה הסתדרו, כמובא בזוה"ק: "כֵּיוָן דְּאָכַל הַהוּא אַסְוָותָא, אָמַר מִכָּאן וּלְהָלְאָה יֵיכוּל כָּל מָה דְּאִיהוּ תָּאִיב, וְלָא יָכִיל לְנַזְקָא לֵיהּ....".

הנני חש חובה לפרסם את הנסים שעשה עמי הקב"ה ולגלות ברבים ש"מיכלא דאסוותא" הִנּוֹ דבר מוחשי ומציאותי, וממילא גם "מיכלא דמהימנותא", שהמצה היא רפואה וסגולה גדולה לאמונה להתחזק באמונה בבורא עולם במלא מובן המלה, כמובא בזוה"ק בהמשך שם כדלהלן.

יעזרנו השי"ת שנזכה אני וב"ב וכל יו"ח שיקויים בנו גם הנמשל של הזוה"ק בהמשך, יעו"ש.

(נשלח ע"י בעל המעשה למערכת אור לישרים תשוח"ח לו)