כמה מילים טובות של המשגיח, גרמו לבחור להתעלות ולהפוך למתמיד הישיבה, סיפור מאלף
בצר לו, משה החליט שלא לחזור יותר לישיבה. הוא ישב על ספסל בצד הדרך, מיואש ושבור. הוא חשב והרהר לעצמו בעצב, 'בהתחלה אמרו לי שאני צדיק ושהכורסא שלי, עד שהגיע ראש ישיבה, שודאי מזהה אותי, והוכיח אותי שאני גנב? כיצד אוכל לחזור לישיבה?'. אבל לפתע, הדמות של המשגיח עמדה מול עיניו. הוא נזכר כיצד המשגיח אמר לכולם, "מויש'ה הוא צדיק ואני מתנצל בפניו!".
המילים הללו חדרו עמוק לליבו, ועתה עלו שוב ושוב בזכרונו. חשב משה לעצמו, אם המשגיח אמר לי שאני צדיק ושסתם חושדים בי, מה אני צריך להתייחס לאחרים, אני באמת רוצה להיות צדיק. הדיבורים של המשגיח נתנו לו כח, וכך הוא החליט לחזור לישיבה ויהי מה, כאילו לא קרה דבר.
מעשה בישיבה מסוימת, המלמד אותנו מה כוחה של מילה טובה.
מסופר שכמה בחורים היו בזמן הפסקת הצהריים בשער הישיבה, והיה שם מהומה ורעש נורא. המשגיח יצא למקום, והנה הוא רואה שכל הבחורים רבים על כורסא. כל אחד מושך מצד אחר, והם לא מסתדרים ביניהם. המשגיח ביקש מהבחורים לעזוב את הכורסא ולעלות מיד לישיבה. בחור אחד בשם משה לא רצה לעלות. פנה אליו המשגיח ואמר, "מויש'ה! ביקשתי מכולם לעלות, וזה כולל גם אותך". אבל משה לא התייחס. שוב אמר המשגיח, "מויש'ה אני מבקש ממך לעלות – אחרת זה כבר חוצפה". אבל משה לא הקשיב אלא נשאר לעמוד ליד הכורסא, חושב ובטוח שהכורסא שלו.
שעה לאחר המקרה פרסם המשגיח בכל הישיבה, שעל כולם להתאסף, מפני שהוא רוצה לומר להם מספר דברים. כולם הגיעו וחיכו למשגיח, והתבוננו במשה כשהם בטוחים שהמשגיח רוצה להוציא עליו את זעמו. המשגיח נכנס ופנה לבחורים ואמר, "בשעה האחרונה ביררתי למי שייכת הכורסא, בחורים יקרים! אחרי כל הבירורים אני יודע שהיא שייכת למויש'ה. אמנם כולכם רבתם עליה, אבל היא שלו. אך לא בשביל זה כינסתי אתכם. רציתי לומר שאני מתחרט על מעשיי, מויש'ה הוא בחור טוב וצדיק, ואני מתנצל בפני כולם על שדיברתי אליו בצורה כזו".
הבחורים הוכו בתדהמה והתפזרו. האמת היתה שהכורסא בכלל לא שייכת למשה, ואם כן כיצד אמר כך המשגיח? החברותא של משה אמר לו, "בינינו משה, אני יודע שהיא לא שלך, הרי מצאת אותה ליד החצר ולקחת, ואיך לפתע אתה חושב שאתה צדיק, רק בגלל שהמשגיח אמר?". משה התחיל להרהר ולהתחרט, מכיוון שהוא לקח את הכורסא מחצר פתוחה של בית סמוך לישיבה, והורה היתר לעצמו, וחשב שהיא פונה כלפי חוץ והופקרה, אבל אולי זה באמת גזילה והיא לא שלו? לכן החליט משה, שאחרי סדר ג' בערב, הוא יקח את הכורסא ויחזיר אותה לאותה חצר. הוא הלך בשקט ולקח את הכורסא, אבל כשהגיע לחצר ראה שהיא נעולה.
הוא החליט להעביר את הכורסא מעל הגדר, שלא היתה גבוהה במיוחד. הוא הרים את הכורסא ונעשה רעש במקום, ולפתע יצא לחצר ראש ישיבה מאחת הישיבות הסמוכות, שהסתכל על משה וצעק, "גנב! גזלן!", ומרוב בושה משה פתח במנוסה. עכשיו גם חושדים בו שהוא גנב, וראש ישיבה אמר זאת בפה מלא בפניו!
בצר לו, משה החליט שלא לחזור יותר לישיבה. הוא ישב על ספסל בצד הדרך, מיואש ושבור. הוא חשב והרהר לעצמו בעצב, 'בהתחלה אמרו לי שאני צדיק ושהכורסא שלי, עד שהגיע ראש ישיבה, שודאי מזהה אותי, והוכיח אותי שאני גנב? כיצד אוכל לחזור לישיבה?'. אבל לפתע, הדמות של המשגיח עמדה מול עיניו. הוא נזכר כיצד המשגיח אמר לכולם, "מויש'ה הוא צדיק ואני מתנצל בפניו!". המילים הללו חדרו עמוק לליבו, ועתה עלו שוב ושוב בזכרונו. חשב משה לעצמו, אם המשגיח אמר לי שאני צדיק ושסתם חושדים בי, מה אני צריך להתייחס לאחרים, אני באמת רוצה להיות צדיק. הדיבורים של המשגיח נתנו לו כח, וכך הוא החליט לחזור לישיבה ויהי מה, כאילו לא קרה דבר.
כאשר חזר, כולם כבר היו ישנים, ומשה שם פעמיו לבית המדרש, והתמיד בלימוד הגמרא עד לפנות בוקר, אז הלך לישון מעט, והחליט שהחל ממחר לא יעניין אותו שום דבר, אלא רק לימוד התורה. מאותו היום הוא התמיד בלימוד, וכעבור מספר שנים הפך להיות הבחור המצטיין בישיבה – העילוי! שכולם מדברים אודותיו, בחור מופלא ותלמיד חכם, שזכה גם לגמור את הש"ס.
יום אחד באמצע הסדר, נכנס לבית המדרש ראש ישיבה, לא אחר מאותו רב שצעק על משה לפני כמה שנים. ברוך ה', משה כבר תלמיד חכם ובר אוריין, אבל הוא נזכר כעת במה שהיה באותו ערב, בטוח שראש הישיבה הולך עכשיו לספר לכולם אודותיו. משה התחיל לרעוד והתמלא בפחד, וראה את ראש הישיבה נכנס ישירות למשגיח. הם דיברו ביניהם, ולבסוף ראש הישיבה יצא ועזב את הישיבה.
מיד קרא המשגיח למשה, שהלך לעבר המשגיח בפחד עצום, משוכנע שראש הישיבה סיפר למשגיח מה היה לפני כמה שנים. כשהגיע משה אמר לו המשגיח, "דע לך, שבגלל שאתה מתמיד בלימוד, וברוך ה' הגעת לדרגות נפלאות, יש לך כעת הצעת שידוך מיוחדת במינה, ההורים שלך כבר יודעים. כבר חודש מבררים עליך. ההצעה היא ביתו של ראש הישיבה!". - להיות משודך לאותו ראש ישיבה שממנו הוא גנב את הכורסא?! משה לא האמין למשמע אוזניו.
וב"ה השידוך קם והצליח. הם קבעו יום לוורט עם המשפחה, אבל משה היה כל הזמן טרוד באותו ענין, ופחד שראש הישיבה יזהה אותו. משה הגיע לוורט והתיישב לצד ראש הישיבה, שדיבר איתו פנים מול פנים. הם הרימו כוסית לחיים ודיברו ממושכות, ולמרות שמשה היה בטוח שראש הישיבה ידבר איתו על אותו מקרה, הם לא דיברו דבר בעניין! כיצד זה יתכן? חשב משה החליט, אם ראש הישיבה לא מדבר על זה – אני אדבר, ומיד פנה לראש הישיבה ואמר:
"כבוד הרב! לפני מספר שנים היה כאן סיפור עם איזו כורסא, האם הרב זוכר?". בודאי – השיב ראש הישיבה ואמר לחתנו המיועד, "אותו יום היה יום מאוד מוזר, לקחו את הכורסא בצהריים, אבל לפתע היו רעשים בלילה במרפסת, ומכיוון שהייתי במתח ממה שקרה, יצאתי וקראתי לעברו 'גנב!', אבל מיד אשתי אחזה בי מאחור ואמרה לי, 'למה אתה קורא לו גנב?! הוא צדיק, הרי הוא בא כעת להחזיר את הכורסא!', עמדתי על טעותי והבנתי ששגיתי בדבריי, ומיד יצאתי לחפש אותו אבל הבחור נעלם".
משה חייך וראש הישיבה שאל, "האם אתה יכול לעזור לי למצוא אותו?". כן – השיב משה, "אני יודע מי הבחור". שאל ראש הישיבה, "מי הוא הבחור?". משה החזיקו במתח והשיב, "מיד תדע!". לאחר מספק דקות פנה משה לראש הישיבה ואמר לו, "אני הבחור!". ראש הישיבה הסתכל לעברו בבושה ומשה המשיך בדבריו, "אתה לא צריך להתבייש ולהצטער, דע לך שבזכות מה שאמרת לי, אני היום מתמיד בלימוד, וכך זכיתי לשידוך הזה, כי מאותו יום שיניתי את דרכי ואני רק יושב ולומד".
אבל למעשה, כל זה היה רק בזכות דברי המשגיח, שאמר לו שהוא צדיק לעיני כל. ראו עד כמה מילים מחממות ומעודדות יכולות להשפיע, ובפרט בדור שלנו זה מה שצריך, מילים טובות וחמות.
