יום למחרת מגיע טלפון מראש הקהילה היהודית בלודמיר, שאומר: "בניין המלון המרכזי של העיר עומד למכירה". שתי דקות הליכה מציון הרה"ק מקרלין, הבנין כולל כל הציוד, כולל פועלי ניקיון...

נקישה בדלת ביתו, ומאחוריה ניצב לא אחר מחברו החולה. 'מממ... מה אתה עושה פה?' – שאל האיש, 'הרי לא הרגשת טוב, כמה התפללנו עבורך. אתה כבר יוצא מהבית? איך אתה מרגיש?' – והחבר, שהתרגש מקבלת הפנים החמה, סיפר כי לאחרונה חל שיפור ניכר במצבו, והנה כי כן – הוא מרגיש יותר טוב, וכבר יוצא מביתו מעת לעת...

הבראתו המפתיעה של החבר, שימשה עבור האיש כמכת קורנס. 'רבי חיים עשה את שלו בעסקה!' – נזף בעצמו, 'ואתה – טרם עשית את שלך. אל תדחה זאת יותר, קום ועשה מעשה!' – הרהר, ועוד באותו היום כתב לכל חברי בית הכנסת מכתב בו תיאר את מה שאירוע במעונו של רבי חיים, וביקש מהם להתחזק בקדושת בית הכנסת שכן עיניהם הרואות כי ברכתו של רבי חיים עובדת, וכדאי להם להשלים את חלקם בעסקה! 

 ***

זה שנים רבות שאני מחובר למקום ציון הצדיק הקדוש רבי שלמה מקארלין, זכותו יגן עלינו. צדיקים אמרו שלהיות על קברו שבלודמיר זה ממש כמו להיות אצלו בחיים חיותו, ורציתי בכל לבי לזכות יהודים נוספים, שיוכלו להגיע לשם ולשפוך שיח. כך התעוררתי גם לבנות בית הכנסת אורחים במקום.

לאחר שנים רבות של חיפושים, ובאמצעות הלוואות מפה ומשם, לפני חמש שנים רכשנו שטח בגודל של דונם, בצמוד לבית החיים, ברחוב דראומונוב 6. במשך השנים ניסיתי רבות להתרים אנשים למען הבניין, אך ללא הצלחה. ככל שהשקעתי בהשתדלות, כך ראיתי איך הדבר 'בורח' ממני עוד ועוד. בסופו של דבר הגעתי למסקנה, שהמקום הזה ייבנה רק באמונה ובתפילה. כמו שהצדיק אמר: 'הדבר הראשון שאני עושה לחסיד שנוסע אליי, שיעבוד את ה' יתברך ללא שכל אלא אך עם אמונה פשוטה'. הבנתי שהקב"ה רוצה שמקום כזה ייבנה רק באמונה ובתפילה.

מי שנבחר לבנות את בית הצדיק יכול גם לבוא אליי, אני לא צריך לרוץ אחריו. פשוט עזבתי את כל ההשתדלויות והתחלתי להתפלל לקב"ה, שיזכה אותי לבנות בית לרבי, בית שיגיעו אליו יהודים מכל העולם, ובזכותו יקבלו חיות מהצדיק כבחיים חיותו.

ביום ההילולא – כ"ב בתמוז תש"פ, הגעתי לשדה תעופה ריק. הקורונה עדיין מנעה מאנשים לטוס לחו"ל, וגם הביורוקרטיה של הנסיעה היתה קשה מאוד. ברוך ה' שלא חשבתי לרגע לוותר על השהייה בלודמיר בכ"ב בתמוז. לציון הגיעו בסך הכול ארבעה אנשים מארץ ישראל, ועוד כשלושים אנשים מאירופה.

לראשונה התקיימה הכנסת האורחים בשטח שנקנה ליד הציון, שם הועמד האוהל.

באותו זמן, ה'הכנסות אורחים' ברחבי אוקראינה לא פעלו כרגיל. הקורונה הורגשה היטב בכל פינה, ולכן לא היה מאיפה להשיג אוכל לאורחים. יהודי טוב התקשר ושאל: "אני נמצא כעת בדרך ללודמיר, האם צריך משהו להכנסת אורחים?" אמרתי לו שאני אשמח מאוד אם הוא יקנה אוכל לציבור.

היהודי לא חשב פעמיים, נכנס לחנות וקנה שם כל מה שאפשר לקנות בלי צורך בכשרות, כמו ירקות, דגים חיים עם קשקשים וכדומה. הוא קנה גם אמצעים לבישול האוכל. ברוך ה', ארגון ההילולא היה למעלה מכל חלום בימים אלו.

שבועיים לאחר מכן מצלצל אליי היהודי שקנה את האוכל. הוא מספר לי: "כשהגעתי לציון הייתי בחובות עצומים. אבל מאז שחזרתי הביתה אני מרגיש שהשפע רץ אחריי. אני בטוח שזה רק בזכות הצדיק. מה קורה עם הבניין?"

"אין לי אפילו דולר כדי להתחיל" – אני אומר לו. "עם מה צריך להתחיל?" הוא שואל אותי. "עם רישיונות לבניין גדול".

"עליי. אני כבר שולח לך עכשיו שש אלף דולר, שיהיה לך איך להתחיל".

נכנסתי מיד לתהליך. במשך שנה התקדמנו עם הרישיונות, שהעלות שלהם הגיעה לכמעט עשרים אלף דולר. הרישיון הסופי היה צריך להגיע בחודש אב תשפ"א.

ביום ההילולא – כ"ב בתמוז תשפ"א, כבר חגגו יום הילולא רבתי, עם מאות אנשים. זכינו גם שתבואנה קבוצות נכבדות, ביניהן אדמורי"ם יחד עם החסידים, אבל היו הרבה קשיים מכל הכיוונים. הקושי העיקרי היה שהמקום לא היה מוכן לקבל את מאות האורחים בכבוד הראוי להם. היו חסרים דברים מינימליים ביותר, כדי לקבל את הקהל הגדול. 

בבוקר יום ההילולא נשברתי. נכנסתי לציון ובכיתי, פשוט נכנסתי לצדיק שעומד כמו בחיים חיותו, ואמרתי: "רבי, הזמנת אנשים להגיע אליך, אני רוצה להביא להם את הטוב ביותר, אבל אין לי איך".

אמרתי ברוב בכי: "רבי, אני רוצה כאן בניין. לפחות עד היארצייט הבא, שיהיה כאן בניין ראוי לקבל בו את האורחים".

אחרי שעה ארוכה הרגשתי שהרבי ענה לי: 'תירגע, יהיה כאן בניין'. 

אם היו שואלים אותי איך יהיה בניין בשנה הבאה, והרי הבנייה לבדה אורכת כמה שנים, לא הייתי יודע לענות. אבל הצדיק כבר אמר שהוא לוקח את השכל, אז פשוט 'האמנתי' שיהיה בניין.

כ"ה בתמוז - ההתמודדות מחריפה. חוזרים הביתה ומלודמיר מגיעות שמועות, שהתושבים הגויים מתנגדים לקבלת הרישיונות, שהיו אמורים להגיע במלואם שבועיים אחרי ההילולא. הם ראו את הציבור הגדול שהגיע ביום ההילולא, דבר שהם לא היו רגילים אליו, והם עושים הפגנות: "לכאן היהודים לא יגיעו". זאת היתה הסיסמה שלהם.

בהשתדלות של הרב של ז'יטומיר, הרה"ג ר' שלמה וילהלם שליט"א, נשלח יהודי טוב בשם אלכסנדר שלמה, ולו קשרים מסועפים ברחבי אוקראינה, כדי לנסות להרגיע את הרוחות.

אלכסנדר שלמה מגיע לשם ואומר לי: "שמע, ניסיתי הכול. אין שום סיכוי שבעירייה יאשרו את זה".

אמרתי לקב"ה: "אני מאמין שכל מה שאתה עושה, לטובה אתה עושה". התחזקתי ביותר, שעוד נזכה לראות את הטובה בעיניים.

יום למחרת, אלכסנדר שלמה עדיין נמצא בלודמיר, והנה מגיע טלפון מראש הקהילה היהודית בלודמיר, שאומר: "בניין המלון המרכזי של העיר עומד למכירה". המלון נמצא ברחוב קניאציה וסילקה 1, שתי דקות הליכה מבית החיים, ועומד למכירה כפשוטו. בניין שלם מוכן, לא שטחים שצריכים לעבור רישיונות, תוכניות, חפירה, בנייה, רכישת ציוד ועוד, ללא תהליכים ארוכים שנמשכים על פני כמה שנים. אנחנו פשוט מקבלים בניין שלם, כולל כל הציוד, כולל פועלי ניקיון, ממש הכול בכול. 

מיד נשלח אלכסנדר שלמה לשבת עם המוכר, על מנת לסגור את שלבי הרכישה.

מאז עברנו ניסים ונפלאות, בכל יום ניסים גלויים ממש. עד שבז' באדר ראשון תשפ"ב, יום ההילולא של משה רבינו שההתפשטות שלו בכל דור ודור, נגמרה הרכישה.

פשוט בניין בלילה אחד. לפעמים, כשמזמרים את הזמר 'איש חסיד היה במוצאי שבת, עולה המחשבה 'איך זה יכול להיות', איך נבנה לו בניין בלילה אחד. אז הנה. אנחנו רואים בעיניים שזה יכול לקרות. הצדיק מראהכל הזמן: תאמינו, בלי שכל, הקב"ה הוא כול יכול. אם היו שואלים אותי איך יכול להיות שיהיה כאן בניין להכנסת אורחים בשנה הבאה בהילולא, לא הייתי יודע לומר שהבניין כבר מוכן מזמן.

כשעבר שבוע ונודע בעיר דבר הרכישה, רעשה כל לודמיר. אחד מהתושבים פרסם לכלל תושבי העיר: "זוכרים שלפני שבעה חודשים אמרתי לכם, 'אל תפריעו ליהודים'? כי כשהיהודים רוצים בניין – יהיה להם. תיתנו להם עכשיו, כי אם לא, בסוף הם יסתדרו עוד יותר טוב. תראו איך הצליח להם. הם קיבלו בניין שלם!"

נס גלוי נוסף עשה אתנו הקב"ה: כשהקנייה נחתמה, הטנקים הרוסיים כבר עמדו בהיכון בגבולות אוקראינה לקראת המלחמה. אנשים ניסו לומר לי: "אל תקנה עכשיו, כי אולי תפרוץ מלחמה ואז מחיר הבניין יהיה זול יותר".

לא שעיתי לעצתם. אמרתי, "אם הקב"ה שולח עכשיו את הבניין, מי אני שאחכה?" הלכתי בתמימות עם דברי רש"י הידועים: 'התהלך עמו בתמימות ולא תחקור אחר העתידות'. אכן, החלק הראשון של התחזית התגשם, שבועיים לאחר הקנייה פרצה המלחמה באוקראינה. אולם החלק השני התבדה לגמרי. עכשיו, כשכבר עברו כארבעה חודשים מתחילת המלחמה, מתברר גודל ההשגחה העליונה. לודמיר שוכנת שנים עשר קילומטר מהגבול הפולני. עד המלחמה המקום היה מהמקומות המרוחקים באוקראינה, וכעת לודמיר היא מהמקומות המבוקשים ביותר, מכיוון שהרוגע נשמר שם גם בימי המלחמה. אם הייתי מחכה עם הקנייה, ספק גדול אם היו מוכנים למכור לי עכשיו את הבניין, וגם אם כן, המחיר היה עולה בהרבה.

אני מסיים בהודאה, 'עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ה' אלוקינו', ומבקש 'אל תטשנו ה' אלוקינו'. שנוכל לסיים בקרוב עם השיפוץ של הבניין, ושהבניין יוכל להכיל את עשרות אלפי האנשים שיגיעו במשך השנה לצדיק, לעמוד לפניו ולפעול אצלו כבחיים חיותו. 

(גל' השגחה פרטית פר' פינחס פ"ב)