טעות גורלית שגרמה לחרדה עצומה
התיישבתי מול הרופא. ניסיתי לחלץ ממנו חיוך. פעם, פעמיים, ללא הועיל. מבע פניו היה אטום לחלוטין. הוא מחפש את עיניו ממושכות בצילומים שהחזיקו בידיו, ואני, הסכנתי לשבת בדממה.
תראה מר משה, פלט באחת, כיווץ את שפתיו והמשיך. המצב לא טוב. עליך לעבור סדרת בדיקות להתרחבות, מקיפות יותר, אך כבר עתה ברורה כי עליך כונן לניתוח מעקפים דחוף. אני מבין איך לא קרסת. אפשר לומר שאין לך לב. מבחינה רפואית כמובן.
אני הרגשתי שעוד מעט קט לא יהיה לי לב גם פיזית.
ארבעים שנה לא עשו לי מדרגות דירתי הממוקמת בקומה רביעית, את שעשה לי רופא זה בחצי דקה.
אתה בטוח? שאלתי אותו, ומיד התחרטתי. לא שואלים רופאים שאלות כאלה, הסבירו לי אחר כך. - זה אומר בטוח. משה חיימסון. - מה??? שאגתי.
אדוני, תרגע בבקשה, פלט ביבושת, בעודו שולף זריקת הרגעה מכיס חלוקו הצחור. - מה??? שאגתי.
מר מסון, אני מבקש מחיי להרגע. לטובתך, הוסיף באיום וצידד בעיניו לעבר חוד המחט. - אבל לא קוראים לי חיימסון!!!
מה??? שאג הרופא. - שמי אינו חיימסון!!!
מה??? שאג הרופא שנית. - הפעם היה זה תורי. אדוני, תרגע בבקשה, אמרתי לו. לטובתך…
יהודי זקן שהמתין עמי לפני שנים אחדות לאוטובוס שבושש לבוא, שח לפני את משנתו על רגל אחת.
לדידי, אמר, העולם נחלק לשני סוגי אנשים – אלו שמדי בזמנים, ואלו אמרו מדייקים! דומה כי רבים פוסחים על שני הסעיפים... - פתח האיש וסיפר בשטף את המעשה הבא.
אני בן אדם בריא בדרך כלל, פתח, תוך שהוא טופח על חזהו בשביעות רצון. אבל, אתה יודע, רופא המשפחה המליץ על בדיקה שגרתית. רעייתי לחצה, ילדי המליצו, ומתוך מחשבה זחוחה ניגשתי למכון רפואי לעריכת הבדיקות השגרתיות, ולו כדי להוכיח ליקירי שככל הנראה הם ישהו בחברתית בשרות השנים הקרובות.
צילום משמאל, צילום מימין, והבדיקה הסתיימה. ביציתי מחדר הבדיקות, שלשל פקיד הקבלה פתק זימון לידי, לקבלת התוצאות. ב"ה איני זקוק לפתקאות. הצצה חפוזה בכמה טלפון או בהזמנה לחתונה, והפרטים חרותים במוחי. תחפוץ להתייצב במשך חודשים בשעה שש אחרי הצהרים. בדיוק. נו, נו. בדיוק.
לא דימיתי בנפשי שמחשבות עגומות יקננו בליבי ביום קבלת התוצאות. ומה יהיה אם... ואיך אודיע אם... גירשתי מחשבות זדוניות אלו ממוחי, ובראש מורם פסעתי למכון הלב כדי לקבל את התוצאות, המשמחות כמובן.
בסביבות השעה שנכנסתי אל הלובי המהודר של המכון. פגישה עם ידיד ותיק היה בשבילי הפתעה נעימה, ועוד במקום כזה, ביום שכזה. שוחחנו על הא ועל דא, והנה, מן הקומה השנייה נשמעה של המזכירה הרפואית: מר משה... בבקשה להכנס. מר מ…
הזדרזתי לעלות לחדרו של הרופא, תוך כדי נסיון שלא להתאמץ יותר על המידה. עוד חסר היה לי שהוא יודיע לי כי קצב פעימות הלב שלי מועץ יתר על המידה.
התיישבתי מול הרופא. ניסיתי לחלץ ממנו חיוך. פעם, פעמיים, ללא הועיל. מבע פניו היה אטום לחלוטין. הוא מחפש את עיניו ממושכות בצילומים שהחזיקו בידיו, ואני, הסכנתי לשבת בדממה.
תראה מר משה, פלט באחת, כיווץ את שפתיו והמשיך. המצב לא טוב. עליך לעבור סדרת בדיקות להתרחבות, מקיפות יותר, אך כבר עתה ברורה כי עליך כונן לניתוח מעקפים דחוף. אני מבין איך לא קרסת. אפשר לומר שאין לך לב. מבחינה רפואית כמובן.
אני הרגשתי שעוד מעט קט לא יהיה לי לב גם פיזית.
ארבעים שנה לא עשו לי מדרגות דירתי הממוקמת בקומה רביעית, את שעשה לי רופא זה בחצי דקה.
אתה בטוח? שאלתי אותו, ומיד התחרטתי. לא שואלים רופאים שאלות כאלה, הסבירו לי אחר כך.
מה זאת אומרת בטוח, זעף. משה חיימסון.
מה??? שאגתי.
אדוני, תרגע בבקשה, פלט ביבושת, בעודו שולף זריקת הרגעה מכיס חלוקו הצחור.
מה??? שאגתי.
מר מסון, אני מבקש מחיי להרגע. לטובתך, הוסיף באיום וצידד בעיניו לעבר חוד המחט.
אבל לא קוראים לי חיימסון!!!
מה??? שאג הרופא.
שמי אינו חיימסון!!!
מה??? שאג הרופא שנית.
הפעם היה זה תורי. אדוני, תרגע בבקשה, אמרתי לו. לטובתך…
כשוך ההלם השלם כי לאחר שאני, משה כהן, לא הופתי בחדרו של הרופא במועד שנקבע לי,
התבקשה המזכירה לזמן לחדרו את הבא בתור, אדם בשם משה חיימסון...
לאחר שנרגענו שנינו, יצאתי מהחדר, וראיתיו, את חיימסון, יושבת בחדר ההמתנה. נשאתי בליבי תפילה חרישית לשלומו ונמלטתי מן המקום כלעומת שבתי.
הוא התרווח אחורנית על כסאו, נשם עמוקות ועץ בי מבט משועשע. אתה מבין למה אני מספר לך זאת? הזמן. הזמן, ידידי, הזמן. הזמן הוא הכי טוב של האדם, אבל אם האדם מזלזל בו, הוא יוצר לעברו המושבע.
איחור של מספר דקות גורליות שינה אותי לחלוטין.
אני קורא את עלונכם בקביעות. אתם מרבים להתייחס למעלה העצומה של קביעת עיתים לתורה. בסיפורי רוצה להדגיש גם את הצורך אני הגדול לדייק בזמן. היום אני כבר יודע, גם לאיחור של מספר דקות לשיעור של תורה, עלולה להיות השלכה גורלית. בשל חסרון ידיעת קטע הגמרא הראשון, אני מוציא דברים מהקשרם, ולאורך מסכת שלמה לטעות בנושא מסויים...
