ועם כל משפט שיצא מפיו הקדוש הופשרה שכבה נוספת במעטה השריון שהעטה על עצמו הילד שהפך לחייל רוסי מגושם
כמעט עמד החפץ חיים לגשת אל היהודי ולדבר עמו רכות, כי ראוי לו לשפר את התנהגותו, אך בעל האכסניה הקדימו וסיבר את אזניו כי כל מילים שבעולם לא תועלנה לו ליהודי זה. כבוד הרב יבין, הלה שירת בצבא ניקולאי, מזגו רותח וידו הכבדה - קלה. בפיו צְרֻרֹת צְרוֹרוֹת של קללות, ולעניות דעתי אין ראוי שכבוד הרב יתבזה בעימות עם הברנש...
בעל האכסניה הוסיף והסביר, כי בגיל שבע שנים נחטף האומלל מביתו, עם קבוצת נערים.
קנטוניסטים. נשלח לסיביר, גודל בין איכרים בורים וקשוחים עד גיל שמונה עשרה. ולאחר מכן שירת עשרים וחמש שנים בצבא ניקולאי. בעשרות השנים ששהה בין הנכרים הפך לפרא. לא ראה פרצוף יהודי. כבוד הרב, לצערי, גם היום אינו חפץ לראות. אל נא.
תקופה מסויימת בימי חייו, היה החפץ חיים זצ"ל נודד בין ערים, כפרים ועיירות, כדי למכור את הספרים שחיבר. ביום מן הימים נקלע הסבא קדישא לאכסניה בווילנא ונוכח ביהודי גדל גוף שנכנס אל המקום. הלה התיישב באחת על כסא, במשפט קצר הורה להגיש לפניו את מנתו ותיכף ומיד נגס בה בתאוותנות, תוך כדי לגימות הגונות ממשקה חריף.
כמעט עמד החפץ חיים לגשת אל היהודי ולדבר עמו רכות, כי ראוי לו לשפר את התנהגותו, אך בעל האכסניה הקדימו וסיבר את אזניו כי כל מילים שבעולם לא תועלנה לו ליהודי זה. כבוד הרב יבין, הלה שירת בצבא ניקולאי, מזגו רותח וידו הכבדה - קלה. בפיו צְרֻרֹת צְרוֹרוֹת של קללות, ולעניות דעתי אין ראוי שכבוד הרב יתבזה בעימות עם הברנש.
בעל האכסניה הוסיף והסביר, כי בגיל שבע שנים נחטף האומלל מביתו, עם קבוצת נערים.
קנטוניסטים. נשלח לסיביר, גודל בין איכרים בורים וקשוחים עד גיל שמונה עשרה. ולאחר מכן שירת עשרים וחמש שנים בצבא ניקולאי. בעשרות השנים ששהה בין הנכרים הפך לפרא. לא ראה פרצוף יהודי. כבוד הרב, לצערי, גם היום אינו חפץ לראות. אל נא.
ארשת רחמים עגומה עלתה על פניו של החפץ חיים למשמע קורות חייו האומללים של הסועד.
הוא קם ממקומו, בירכו ב"שלום עליכם" לבבי והושיט את ידו הרכה לשלום, תוך שהתיישב לצידו. "שמעתי", לחש החפץ חיים, "כי בהיותך ילד בן שבע נחטפת. האמנם כן הדבר? הוגלת לסיביר הרחוקה, גדלת בין הגויים ולא זכית ללמוד תורה?! מה גדולה זכותך. למרות הצרות, הרדיפות והקשיים, נותרת יהודי! אשריך! מאושר הייתי לו היו לי זכויות כשלך!".
החפץ חיים הוסיף לתאר בכנות את הקשיים שחלפו על הילד האומלל, ועם כל משפט שיצא מפיו הקדוש הופשרה שכבה נוספת במעטה השריון שהעטה על עצמו הילד שהפך לחייל רוסי מגושם. דמעות נקשרו בעיניו. זכרונות בית אבא ואמא הציפוהו באחת. המילים שיצאו מלב חם וטהור ליטפו את נפשו המיוגעת ומילאוה בכיסופין שהיו חבויים בקרבו זה עשרות שנים, תחת חומות של קשיחות.
בטרם סיים את דבריו, אמר לו החפץ חיים: "אדם שכמותך, אשר זכה למסור נפש ולקדש שם שמים, לו היית מקבל על עצמך לחיות מכאן ואילך כיהודי כשר, לא היה מאושר ממך בכל הארץ".
אמרו, כי אותו אדם לא עזב את החפץ חיים, דבק בו והיה לבעל תשובה גמור!
המעשה המרטיט הזה סופר ויסופר מדור לדור, כדי להמחיש כי בכל יהודי חבויה הנקודה הטהורה, השורשית, שמקורה באותה שעה בה עמדו רגלי כולנו על הר סיני וזעקנו "נעשה ונשמע".
