ואז כמו מלאך משמים, בשעה 12:30 בערך, מתיישב לידי הרב מ. ב. מניח את ידו על הכתף שלי
אמנם אנו כבר 'אחרי שבועות', אבל המכתב דלהלן מדם ליבו של בחור יתום שחייו הרוחניים ניצלו בליל שבועות, הוא אקטואלי וחשוב לאין ערוך במשך כל השנה.
"את בטח זוכרת את אותו היום שהחלטתי שאני לא חוזר לישיבה. לא יכולתי להיות כל הזמן ה'שונה' ה'מסכן' ה'יתום' וכו'.
הדברים המדברים בעד עצמם פורסמו ע"י אם החתן, לעילוי נשמת בעלה ז"ל, כדי להחדיר את המודעות, עד כמה עלינו לשים לב לסובבים.
אמנם אנו כבר 'אחרי שבועות', אבל המכתב דלהלן מדם ליבו של בחור יתום שחייו הרוחניים ניצלו בליל שבועות, הוא אקטואלי וחשוב לאין ערוך במשך כל השנה.
וכך כותב היתום שעומד לפני חופתו לאמו היקרה: "טייערע מאמי! – קשה לי מאוד לכתוב לך. הייתי בן 9 כשטאטי עליו השלום נפטר.
"באותו יום אחרי שהרבי בחיידר קרא לי והלך איתי הביתה ולא הבנתי למה. שאלתי אותו בתמימות "למה הרבה לוקח אותי הביתה?" – כשהגעתי הביתה אני זוכר עד היום את העיניים האדומות שלך, לוויה, רמקול, שבעה, קדיש, הקמת מציבה, יארצייט, ובדידות שלא מסתיימת. מאותו היום אני לא אותו ילד. תמיד קנאתי בכל החברים שיש להם טאטי, שיהיה לי מי שייתן לי יד בדרך לשוהל ולא כל שבת פעטער אחר.
"את בטח זוכרת את אותו היום שהחלטתי שאני לא חוזר לישיבה. לא יכולתי להיות כל הזמן ה'שונה' ה'מסכן' ה'יתום' וכו'.
'לא ביקשתי ממך עדיין סליחה על הצער שגרמתי לך אז ובכל התקופה של לפני ואחרי.
היום אני מבין כי צער גדול היה נחסך לו 'כן" הייתי משתף אותך.
וכך לאחר מסכת של ייסורים, הוא מספר: "בגיל 14 וחצי, ביום בהיר, החלטתי לשוב לעולם הישיבות ואת – שהתמדת בלקבל אותי כמי שאני ושתמיד הבנת לליבי וכאבת את כאבי – לא שאלת למה, הבעת שמחה הערכה, וליווית אותי למסגרת החדשה במהלך חודש סיוון.
"מעודי לא שיתפתי אותך מה קרה אז. כעת קודם לחופתי רצוני לשתפך.
"בל"ג בעומר, יומיים קודם היארצייט של טאטי, עלה בי הכאב והמחנק שהופיעו בי מדי שנה בתקופה זו. זיכרונות ליל שבועות ותיקון ליל שבועות בשוהל עם טאטי והלימוד עם המנגינה... המנגינה הכי מתוקה בעולם של טאטי לומד עם פעטער ר' משה. בגיל שמונה הכל הסתיים. באותה שנה כמדי שנה בליל שבועות נמשכתי כמגנט לשוהל, מחכה אולי שוב אשמע את הצליל, ישבתי, בהיתי, כעסתי על כולם. דמעות בעיניי. מנסה להנפיק צליל דומה שיזכיר לי שאחווה שוב מעט את ההרגשה. היה זה לאחר שחוויתי כבר שבעה חודשים של גיהנום (!) בלי מסגרת לימודית...
טועם את טעם הבלי העולם בכמות גבוהה. "ואז כמו מלאך משמים, בשעה 12:30 בערך, מתיישב לידי הרב מ. ב. מניח את ידו על הכתף שלי. הגבתי בהתכווצות, והוא אומר: "אין לי חברותא, האם תוכל ללמוד איתי?" – דמעות זלגו על לחיי ללא הרף, הרב מ. יושב לידי. ידו על כתפי ולוחש: 'אני מבין אותך' – גם אני מתגעגע ללימוד שלי עם טאטי שלי ולשובבות שהיתה ונעלמה, אני זוכר אותך עם אביך לפני שבע שנים, בא לשוהל בליל שבועות. ומאז הכל נגמר..
"הוא המשיך בשקט: 'אני יודע שאת טאטי אף אחד לא יכול להחזיר לך, אך את השמחה גם אף אחד לא יוכל להחזיר לך חוץ ממך...
בוא נתחיל ללמוד. מבלי להשתהות הוא פתח גמרא מסכת שבת בסוגיא של מתן תורה.
וכשסיימנו באור ראשון של שחר, אור ראשון של תקוה וכוח חדרו לליבי. הרב מ. הציל את חיי... הזמנתי אותו לחתונה מאוד מאוד מקווה שיגיע.
"מאמי תודה על הכל ושוב סליחה! בנך ש. ."–
הדברים המדברים בעד עצמם פורסמו ע"י אם החתן, לעילוי נשמת בעלה ז"ל, כדי
להחדיר את המודעות, עד כמה עלינו לשים לב לסובבים. ליתומים, או לכל ילד, נער ובחור, שזקוק לתשומת לב. לחיוך. למילה טובה. כי בידינו להציל נפשות.
