המחבלים התקדמו לכיוון הקרוואן. ניסו לפרוץ אותה, אך לא הצליחו. ברוב אכזריותם הם הציתו אש תחת הקרוואן
אבא על הקו. "תקשיב טוב", הוא אומר לבנו שהרחיק, "אני רוצה לראות אותך כאן בבית. עכשיו". - "למה, אבא? מה קרה?"
האבא בעצמו לא יודע מה קרה. הוא מרגיש שמדובר בדחיפות עליונה, ואין לו שום הסבר לתקיפות שבה הוא נוקט דווקא עכשיו. "אתה חייב להיות בבית בחג. אין על מה לדבר".
"אבל כבר הגעתי עד הנה, ואני מבטיח לך שאשמור כאן שבת. יש לי פה קרוואן שלם עם כל מה שצריך".
"זה לא מעניין אותי", עונה אביו, "אף פעם לא התערבתי לך בחיים, רק הפעם אני מבקש. כן. תבוא".
"אבל איך אספיק להגיע? זאת נסיעה ארוכה".
"תספיק. תקום ותצא עכשיו לדרך. אני מחכה לך".
הבחור היקר לאביו שליט"א ולאמו שבגן עדן, קם ונסע הביתה. הוא השאיר מאחוריו את הקרוואן והחברים. חייו ניצלו. עכשיו מבינים גם שהקב"ה הכניס בלב האב התעקשות יתירה כדי להציל את חיי בנו, אבל הסיפור לא נגמר בזה...
את הסיפור הזה שמעתי מאחיו של בעל המעשה:
יש משפחה מפוארת בבני ברק, בה האב תלמיד חכם, והבנים הם אברכים בני תורה המפארים את כרם בית ישראל, עובדי ה' ויראי שמים. למרבה הכאב, הבן הגדול שלהם ירד מהדרך. הוא התפתה לרחוב הקורץ בחוץ, והגיע למקומות נידחים, ישמרנו ה'.
לפני כמה שנים נפטרה הרבנית, אם המשפחה. פטירתה נגעה לליבו של הבן שהתרחק, והוא קיבל על עצמו לשמור שבת לעילוי נשמתה. הוא עדיין לא שב בתשובה על הכול, הוא עוד המשיך לבלות עם חברים שהתרחקו גם הם, אבל שבת הוא שומר כהלכתה, יהיה מה שיהיה.
לקראת שמחת תורה סיפרו לו חברים שהם הולכים להשתתף במסיבה כלשהי שתיערך בדרום, והזמינו אותו להצטרף אליהם. המסיבה הזאת לא היתה לרוח התורה ולא לרוח הוריו, ואם מדברים על רוח, אז היתה זו רוח רעה, רוח שטות, ואולי גם רוחות מזיקין.
איך שלא יהיה, לבחור שבא ממשפחה כה חשובה לא התאים בכלל להיות שם, אבל הוא נענה להזמנה, אמנם בהסתייגות אחת: "אני בא, אבל שומר שבת".
איך ישמור שבת כשכל סביבתו הוללות? לשם כך לקח איתו קרוואן נייד, ובתוכו הכין פלטה ועליה אוכל מבושל. את הקרוואן הזה הוא סידר יפה, וארגן גם תאורה מתאימה, כדי שלא יצטרך להדליק בשבת ח"ו. הכול ממש כמו יהודי כשר. אי של שבת בתוך החילול.
כיוון שהוא כבר הביא איתו את כל הציוד, והשקיע בזה הרבה, הוא הזמין עוד כמה חברים לתוך ה'חדר של שבת', ונסע לדרום. הוא רק גמר להציב את הקרוואן על מכונו, סמוך למקום שבו תיערך בלילה המסיבה המחרידה, והנה הוא מקבל טלפון. אבא על הקו.
"תקשיב טוב", הוא אומר לבנו שהרחיק, "אני רוצה לראות אותך כאן בבית. עכשיו".
"למה, אבא? מה קרה?"
האבא בעצמו לא יודע מה קרה. הוא מרגיש שמדובר בדחיפות עליונה, ואין לו שום הסבר לתקיפות שבה הוא נוקט דווקא עכשיו. "אתה חייב להיות בבית בחג. אין על מה לדבר".
"אבל כבר הגעתי עד הנה, ואני מבטיח לך שאשמור כאן שבת. יש לי פה קרוואן שלם עם כל מה שצריך".
"זה לא מעניין אותי", עונה אביו, "אף פעם לא התערבתי לך בחיים, רק הפעם אני מבקש. כן. תבוא".
"אבל איך אספיק להגיע? זאת נסיעה ארוכה".
"תספיק. תקום ותצא עכשיו לדרך. אני מחכה לך".
הבחור היקר לאביו שליט"א ולאמו שבגן עדן, קם ונסע הביתה. הוא השאיר מאחוריו את הקרוואן והחברים. חייו ניצלו. עכשיו מבינים גם שהקב"ה הכניס בלב האב התעקשות יתירה כדי להציל את חיי בנו, אבל הסיפור לא נגמר בזה.
כאשר המרצחים השפלים והנתעבים הגיעו לזירה, מיהרו חבריו של הבחור לקרוואן הנייד והסתגרו שם. הם נעלו את הדלת, ונשכבו על הרצפה בפחד נורא מפני הבאות.
המחבלים התקדמו לכיוון הקרוואן. זהו מבנה בעל קירות קלים ודלת פשוטה, שאפשר לשבור ללא כל קושי. המחבלים ניסו לפרוץ אותה, אך לא הצליחו. ברוב אכזריותם הם הציתו אש תחת רצפת הקרוואן, ורק אז עזבו את השטח.
האש לא נתפסה בקרוואן, וכבתה מאליה. חייהם של החברים בתוך ה'חדר של שבת' ניצלו. - השבת הצילה אותם.
