החלו ההכנות לקראת הבנייה - ובלב הייתה חגיגה גדולה. עד ש... נשמעו דפיקות בדלת.
היה זה אחד השכנים שהבחין בתכונה, והוא בא להודיע שאין דבר כזה! הוא לא מסכים לבנייה!
הלם - זו לא מילה שתתאר את מה שההורים שלי חטפו. הם עשו הכל בדיוק כדי לא להגיע לרגע שכזה, והנה הוא נוחת עליהם בהפתעה גמורה. מעבר לעצם השאלה של הבנייה, בשלב זה כבר הצטברו הוצאות שונות של תכנון, סחורות, פועלים וכו'.
להורים לא היה כסף מיותר, וכל הכסף שהשקיעו נלקח מהמעט שהם חסכו כדי להשיא אותנו.
אנחנו, הילדים, לא היינו מסוגלים להכיל את המתרחש ופשוט התפרצנו על השכן הזה בצעקות שבקעו מלבבות שבורים ורצוצים.
אמא מיד השתלטה על המצב. אספה אותנו, הכניסה אותנו פנימה, ובזמן שהיא בעצמה שרויה בהלם ובצער עמוק, הרגיעה אותנו במשפטים כמו 'הכל משמים!', 'אין מה להתעצבן!', 'הכל מאיתו יתברך!', 'בעצם; זה בכלל לא השכן!' - - -
מזה שנים שאני רוצה לספר את הסיפור הבא, שלדעתי מחזק מאוד בענין בין אדם לחברו. אלא ש"מה שהלב חושק – הזמן עושק". בעקבות מבצע הסיפורים אמרתי לעצמי אני חייב לפנות זמן לכתוב את הסיפור.
אנחנו מתגוררים בבית קטן בירושלים. כמה קטן? שתיים וחצי חדרים בסך הכל. זוג עם שני ילדים יכולים להסתדר בבית כזה, אבל לנו: שלוש-עשרה נפשות!... מאז שאני זוכר את עצמי אנחנו אומרים להורים: 'צריך להרחיב!' 'צריך להרחיב!'
ההורים חששו מ"עסקי-שכנים" והעדיפו להמשיך לסבול מהצפיפות, מאשר להגיע חלילה לוויכוח עם שכן.
אנחנו, הילדים, המשכנו ללחוץ: 'צריך להרחיב!' 'צריך להרחיב!'...
יום אחד ההורים "נכנעו". זה היה בבין-הזמנים. אמרו לנו שהם יעברו בין כל השכנים ואם אכן יתברר שאין התנגדות, יוצאים לדרך!
***
שָׁכֵן אחר שָׁכֵן הביע את הסכמתו.
הם הרי ידעו והכירו באיזו צפיפות אנחנו מתגוררים: כל לילה פורשים מזרנים על פני הסלון, משכיבים של ילדים רבים, ובבוקר סוחבים חזרה את המזרנים... לא רק שהשכנים הסכימו, חלקם אף אמרו שהם חשבו להציע לנו את הרעיון מיזמתם האישית!
לא חלף יותר משבוע אחד מאז הסכמת השכנים, וכבר הגיע אלינו הביתה מודד כדי להכין תוכנית. אני לא יכול לשכוח את ההתרגשות שעטפה אותנו: אני ואחים שלנו התקשינו להירדם באותו לילה!
וואו! הולכים לבנות!!
לא דובר על הרחבה בסדר-גודל דרמטי, בסך הכל חדר נוסף.
אבל כשהבית הוא כל כך קטן, חדר נוסף מהווה התרחבות של כשלושים אחוז - וזה בהחלט משמעותי.
חלף זמן נוסף ובבוקר וורוד אחד זה קרה: הקבלן הגיע עם הפועלים שלו והתחילו את העבודה. משאית פרקה למטה כמות של חומרי בנייה, בתוך הבית פנימה החלו ההכנות לקראת הבנייה - ובלב הייתה חגיגה גדולה.
עד ש...
עד שנשמעו דפיקות בדלת.
***
היה זה אחד השכנים שהבחין בתכונה, והוא בא להודיע שאין דבר כזה! הוא לא מסכים לבנייה!
הלם - זו לא מילה שתתאר את מה שההורים שלי חטפו. הם עשו הכל בדיוק כדי לא להגיע לרגע שכזה, והנה הוא נוחת עליהם בהפתעה גמורה. מעבר לעצם השאלה של הבנייה, בשלב זה כבר הצטברו הוצאות שונות של תכנון, סחורות, פועלים וכו'.
להורים לא היה כסף מיותר, וכל הכסף שהשקיעו נלקח מהמעט שהם חסכו כדי להשיא אותנו.
אנחנו, הילדים, לא היינו מסוגלים להכיל את המתרחש ופשוט התפרצנו על השכן הזה בצעקות שבקעו מלבבות שבורים ורצוצים.
אמא מיד השתלטה על המצב. אספה אותנו, הכניסה אותנו פנימה, ובזמן שהיא בעצמה שרויה בהלם ובצער עמוק, הרגיעה אותנו במשפטים כמו 'הכל משמים!', 'אין מה להתעצבן!', 'הכל מאיתו יתברך!', 'בעצם; זה בכלל לא השכן!' - - -
***
חלפו שלושה שבועות.
הבן של אותו שכן - שהיה מעוכב שידוך תקופה ארוכה - התארס.
ומה התברר אז?
תקשיבו טוב: לאחר התקרית הלא-נעימה הלכו ההורים להתייעץ עם רב גדול. אמר להם הרב: 'אם תוותרו, אם לא תריבו עם השכן, כל בקשה שתבקשו מהשם יתברך תיענה!' קיבלו ההורים את העצה. וויתרו לשכן, ואתם כבר מנחשים לבד מה הבקשה שהם ביקשו!!!
