וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ: הודיה שנשכחה, מסרים מהשמיים ונסים חוזרים -סיפור מופלא על אבא שחווה נסים גדולים, ורק לאחר שנים, בעקבות רמזים ברורים, הבין את גודל החובה להודות לה'.
אני פותח את ה"חיי אדם" בהלכות מגילה, נפתח לי הדף האחרון, שם הוא עוסק בעניין ההודאה הפרטית מידי שנה בשנה, לאדם שנעשה לו נס בתאריך מסוים... ומספר שם באיזו צורה קיבל על עצמו להודות לה' על הצלתו הפרטית (ביום ט"ז כסלו).
עכשיו הבנתי את המסר ששלחו לי משמיים!
קרה לנו כזה נס גדול ולא הודינו עליו מידי שנה בשנה!...
עכשיו אני מבין עד כמה הדרישה מאיתנו להודות להקב"ה, וכפי שאנו מוצאים ברש"י בפרשת ביכורים שמי שלא מודה הוא חלילה בבחינת כפוי-טובה.
לכן אני רוצה לפרסם ולהודות לה' ברבים על ניסיו המופלאים, ועל השגחתו!
כ"ה סיון - לפני 15 שנה:
בני בגיל 11 נפצע בתלמוד-תורה, קיבל מכה חזקה מאד בראש. הילד הקיא והקיא...
אשתי לא הייתה בבית, הילדים קראו לי לחזור מהכולל. אני מגיע ורואה שהילד מתפתל במיטה, ובקושי יכול לפתוח עיניים. שכנה שמבינה קצת בעזרה ראשונה, אמרה שזה נראה כמו פגיעת ראש חמורה.
לקחנו מונית לבית החולים 'שערי-צדק', שם עשו לו בדיקת סי.טי. והתברר שיש לו שטף דם תת מוחי - מתחת למוח (כ-2 מ"מ מהמוח). כדברי הרופאים, הילד במצב קריטי - ואם תוך כמה שעות לא ינתחו אותו הוא בסכנת חיים אמיתית.
הכניסו אותו מיד לאמבולנס טיפול-נמרץ, והעבירו אותו לבית-חולים הדסה עין כרם (רק שם הייתה המחלקה לטיפול במקרה כזה). התייעצנו עם הרב בני פישר שהמליץ לקחת רופא פרטי - מהגדולים בארץ בתחום. בהשגחה פרטית הוא בדיוק היה שם במחלקה וניתח את הילד.
הטיפול הוכתר בס"ד בהצלחה, והוא יצא מהסיפור בריא ושלם ללא שום נזק. לאחר ההחלמה עשיתי בכולל 'מסיבת הודיה' והעניין נשכח. כיום הוא כבר נשוי עם ילדים, ברוך הוא וברוך שמו.
***
לפני כשנתיים וחצי, באזור פורים תש"פ, היה במשפחה של אותו בן שיחי' נס רפואי. בקשר לאותה התרחשות ביקש מרן רבי חיים קניבסקי זצוק"ל מהגבאי שלו להגיד "לסבא ולסבתא" (כלומר הכוונה אֵלַי, אני הסבא) שיאמרו "נשמת" כי היה להם נס גדול וצריך להודות לה' על הנס שהיה.
ולא הבנתי את המסר משמים...
***
שנה לאחר מכן בערב פורים, נפצעה הבת שלי מזכוכית. עפו עליה שברי זכוכית של בקבוק, היא הצליחה לעצור אותם בעזרת היד אך כתוצאה מכך קיבלה חתכים עמוקים. הגיע "הצלה", ואמרו שחייבים לפנות אותה לבית-חולים.
ועדיין לא הבנתי את המסר משמיים...
לאחר שתפרו לה את היד, חזרתי לכולל. אני הולך לשתות כוס מים, ואברך נוסף שירד לשתות מים פונה לפתע ושואל: "אתה זוכר שפעם עשית פה מסיבת הודיה על הבן שלך שנפצע בחיידר?"
שאלתי אותו: "מה נזכרת בזה עכשיו? - זה קרה לפני 12 שנה!..."
הוא לא ענה. אמרתי לו: "אתה יודע מאיפה אני חוזר עכשיו? מבית-החולים. היה לי נס עם הבת שלי שנפצעה מבקבוק זכוכית!"
***
עליתי לבית-מדרש. כיוון שבשנת תשפ"א היה "פורים-המשולש" רציתי לעיין בנושא, אני פותח את ה"חיי אדם" בהלכות מגילה, נפתח לי הדף האחרון, שם הוא עוסק בעניין ההודאה הפרטית מידי שנה בשנה, לאדם שנעשה לו נס בתאריך מסוים... ומספר שם באיזו צורה קיבל על עצמו להודות לה' על הצלתו הפרטית (ביום ט"ז כסלו).
עכשיו הבנתי את המסר ששלחו לי משמיים!
קרה לנו כזה נס גדול ולא הודינו עליו מידי שנה בשנה!...
עכשיו אני מבין עד כמה הדרישה מאיתנו להודות להקב"ה, וכפי שאנו מוצאים ברש"י בפרשת ביכורים שמי שלא מודה הוא חלילה בבחינת כפוי-טובה.
לכן אני רוצה לפרסם ולהודות לה' ברבים על ניסיו המופלאים, ועל השגחתו!
***
מאז שקלטתי את העניין התחזקתי גם בנושא ברכות בכוונה. חשבתי לעצמי: אם היה בא אלי אדם הביתה יום יום במשך חודש, אוכל אצלי 3 ארוחות ביום, ישן אצלי וכו' פה ושם זורק מילת תודה בשפה רפה, ללא כל מחשבה והודיה אמיתית, הרי לא הייתי מסוגל לאפשר לו להמשיך להתאכסן בביתי, קל וחומר שלא הייתי רוצה להמשיך ולהאכיל אותו... והרי אנו מקבלים את כל צרכינו מידו הפתוחה והרחבה!
בזמן דוד המלך ע"ה הייתה מגפה, כי לא הקפידו על 100 ברכות, והלבוש מציין שלא ברכו כראוי, אז הבה נתחזק בהודיה לה' שמיטיב איתנו כל-כך!
נתחזק בהכרה בהשגחתו הפרטית והמדויקת, ובברכות בכוונת הלב הראויה, ונזכה לכל הברכות!
אני מבקש להדגיש שלא שיניתי בסיפור מאומה ממה שהיה - הדברים כהווייתם.
נשלח ע"י האבא (והסבא) החפץ בעילום שמו.
