הוא ממהר לחזור למקום-הפשע. נוטל את הכוס ברטט ובהתרגשות - כמעט כמו כוס של ברכה. משליך לפח האשפה הקרוב... בעודו לואט: תהא ההתגברות הזו לעילוי נשמת ר'- - -עם תחושת הקלה עצומה עוזב את המקום.

הוא ממהר לחזור למקום-הפשע. נוטל את הכוס ברטט ובהתרגשות - כמעט כמו כוס של ברכה. משליך לפח האשפה הקרוב. מחפש ומוצא עיתון ישן. מנגב ומספיג את תחתית תיבת הדואר, ושוב משליך לפח בעודו לואט: תהא ההתגברות הזו לעילוי נשמת ר'- - -עם תחושת הקלה עצומה עוזב את המקום...

את הסיפור הבא בחר השולח לפתוח במשפט הבא: "אין פרטים מזהים מסיבות מובנות..."

אנו משוכנעים שעם סיום הקריאה בהחלט תסכימו גם אתם עם החלטתו.

* * *

יום רביעי בערב, אור לעשרה בטבת תשע"ח.

יהודי יקר "עדין נפש בדרך-כלל למעט זמנים מאתגרים..." נוקש על דלתות בתים בעיר מסוימת. עובר בית בית, מבקש יפה, פעם מקבל ופעם לא. עד כאן הכל כרגיל.

ואז הוא מגיע לאותה דלת ש"לא כדאי" לדפוק עליה. מנין לו? החוש-השישי בו נחונו המקצוענים משדר לו את זה. למרות זאת מחליט לדפוק. לנסות - תמיד אפשר. מקסימום יסרבו - גם לזה הוא כבר התרגל.

מי שם? -צדקה. שתיקה מתמשכת שמסתיימת עם "רק רגע".

הוא ניצב בעמדת המתנה. "מתייבש" לו דקה, שתיים, שלוש וארבע. ואז הוא שומע פרצי-צחוק מתגלגלים. לועגים למשבַּתּו. והוא - עדיין עומד שם כמו "טמבל". זה עוד מילא. כאן מתחילה מסכת של קללות ונאצות, נגדו אישית ונגד הציבור עליו הוא נמנה. שפת-ביבין שאין להעלותה על הכתב, ואפילו לא על הדעת.

הוא מאוד נפגע. נפשו המדוכדכת בלאו הכי הושפלה עוד יותר. הוא ידע את אשר עליו לעשות: "סדרת חינוך" מקורית שתוציא להם את הטעם לעשות חגיגה שכזו על גבו של יהודי.

* * *

יורד לחצר הבנין. מסתובב קצת ועד מהרה מוצא את שביקשה נפשו - כוס-נייר. נכון זה עם שאריות של קפה שחור, אז מה?

ּ הוא מצטנע בפינה. 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש' ומילה את הכוס במים מצחינים. עם הכוס המלאה עד גדותיה הוא חוזר לכיוון הבנין. למזלו הייתה תיבת הדואר של אותה משפחה גם גדולה

וגם פתוחה. אַי אַי אַי - התרגיל הולך להצליח!

הכוס המצחינה מונחת אחר כבוד, או אחר בזיון, בתוך תיבת הדואר. היא כבר תפעל את פעולתה ושהם כבר יערכו לבד חשבון הנפש על מה ולמה באה עליהם הרעה הזאת... במקדש אין מכניסים מפני הכבוד, אבל לתיבת הדואר של הרשעים האלה מכניסים גם מכניסים! והמחשבות בראש רצות: "לֹא תיקום ולא תיטור"? מה פתאום! צריך "לחנך" אותם - למען ישמעו ויראו!

כָּכָה יֵעָשֶׂה למשפחה שהעזה לפגוע אנושות בו, ובציבור הקדוש עליו הוא נמנה. עֵת לעֲשׂוֹת להשם - מה השאלה בכלל! והוא ממהר להתרחק מהמקום לפני שידם הארוכה של "הני בריוני" תשיגנו.

* * *

אדהכי והכי מתחיל ליבו נוקפו.

ממהר להתקשר לידיד טוב, להתייעץ. הלה, שובב כרוחו, דווקא מתלהב: אתה יודע מה? אם כבר שׂ מת את זה - שיישאר! "עֶס קומט זֵיי!" [-זה מגיע להם!] הוא קובע בעסיסיות.

נרגע וממשיך לצעוד. כעבור בנינים נוספים, שוב מתעורר המצפון. לחזור לשם? להמשיך הלאה? לפתע מבזיקה בראשו דמותו הטהורה של מי שהסתלק מעמנו שבועיים קודם לכן.

המלאך שהתגורר בין בני תמותה, מרן "רֶבּ אהרן לייב" זי"ע אשר במשך 100 שנה ריסק וניתץ את כל הבלי העולם הזה והכבוד המדומה, המטופש והנמוך...

הוא נזכר בו. נזכר בביקור שלו במעונו, בשיחה הקצרה שניהלו.

בסנדקאות שכיבד אותו בברית של בנו... נו, איפה הוא ואיפה אני? הוא נרדף עשרות בשנים ומעולם לא הסכים להגיב למנאציו, ואני? כמה קללות מעבר לדלת וכבר איבדתי את הצפון?! איך היה מגיב ה"מרכבה לשכינה" נוכח התקרית?

* * *

הוא ממהר לחזור למקום-הפשע. נוטל את הכוס ברטט ובהתרגשות - כמעט כמו כוס של ברכה. משליך לפח האשפה הקרוב. מחפש ומוצא עיתון ישן. מנגב ומספיג את תחתית תיבת הדואר, ושוב משליך לפח בעודו לואט: תהא ההתגברות הזו לעילוי נשמת ר'- - -עם תחושת הקלה עצומה עוזב את המקום.

* * *

בני המשפחה המנאצת לעולם לא ידעו בזכות מי נמנע מהם ה"תענוג" המפוקפק.

לעולם לא יקשרו בינם לגדול הדור הקשיש מבני-ברק ש"מנע בנשמתו" את הפיגוע. ועוד תובנה: יהודי דופק אצלכם בדלת ומבקש תרומה. תרצו – תתנו. לא תרצו - אל תתנו. אבל לעולם, לעולם! אל תפגעו או תעלבו בו. אל "תעקצו" ואל תנסו "לחנך" אותו. הימנעו גם ממבט עוין - כי אף פעם לא תדעו על מי ועל מה אתם דורכים.

הסיפור הזה אמיתי להחריד. לא שיניתי ולא נגעתי!

(גל' איש לרעהו)