האניה, שטולטלה רבות במהלך הלילה, נראתה שבר כלי. מפרשיה מושלכים היו על הסיפון, תרניה מנותצים, דומה היה כי מאומה לא נותר על מקומו. אבל האניה לא התהפכה! קרא רב החובל בהתלהבות. זהו תפקידך כרב חובל!
האניה, שטולטלה רבות במהלך הלילה, נראתה שבר כלי. מפרשיה מושלכים היו על הסיפון, תרניה מנותצים, דומה היה כי מאומה לא נותר על מקומו. אבל האניה לא התהפכה! קרא רב החובל בהתלהבות. זהו תפקידך כרב חובל!
עוד ימים מספר המשיך האב המסור לאמן את בנו ולהכניסו ברזי המקצוע, עד אשר לשמחתם הרבה של הוריו, הצליח בנם המוכשר לשמור על יציבותה של האניה במשך שש עשרה שעות רצופות של סערות ונחשולים שהערים האב.
***
רב החובל העביר יד שזופה על הגה האניה המבריק משימוש. מכל עבר נראה הים הגדול רגוע ושלו, כמו מעולם לא ביקשו גליו לבלוע בקרבם את האוניות שפילסו את דרכן במים אדירים.
מפרשי האניה היו מתוחים לכל ארכם. רוח הים הכתה בהם והמריצה את האניה אל מחוז חפצה.
הנוסעים סיימו להריק אל קרבם כוס משקה חריף לסיום ארוחת הבוקר הנפלאה שהוגשה להם. דולפינים זריזים קיפצו סביבות האניה והפסטורליה המדהימה ריתקה את הנוסעים למקומם.
בעבר, בצעירותו, היה רב החובל מסמן ביומנו בהתלהבות כל הפלגה ומתאר את קורותיה בפרוטרוט. עם השנים הפסיק לרשום את נסיעותיו ביומנו. כל שערה לבנה בראשי, היא סימן להפלגה נוספת. אין לי סיבה לרשום, היה אומר לחביריו.
השנים הרבות שבילה בין יבשת ליבשת נתנו בו את אותותיהן. לפעמים נדמה היה, כי עוד רגע קט יכוסה מצחו בירקרוקת, מן הסוג שמכסה את דפנות האניה. הוא ואנייתו הפכו מקשה אחת, ואיש לא יכול היה להפריד ביניהם. גם נישואיו לפני שנים מעטות בלבד, לא תלשוהו מן הים. אחת לחצי שנה היה פוקד את ביתו ואת בנו הקטן, שוהה עמהם קמעא, ושב אל מקומו הטבעי, אל הים הפתוח.
ויהי היום, געגועיו של רב החובל לבני משפחתו עלו על גדותיהם, והובילוהו היישר לביתו שבצרפת. כרכרה מהירה, שבעליה תוגמל כראוי, הבהילה אותו אל ביתו, ותוך זמן קצר ישב מיודענו שבע ההפלגות בחיק משפחתו ליד האח הבוער.
שבועות אחדים שהה מיודענו בביתו, וימים אחדים בטרם שב הימה הודיע רב החובל לרעייתו, כי הפעם הוא נוטל עמו גם את בנם היחיד. עליו ללמוד את המקצוע. אני כבר מזדקן, ואיני יודע עד מתי אוכל להמשיך ולהפליג בים. זה הזמן להכניס את בני ברזי אומנות קשה זו, פסק.
היא, קשורה בכל נימי נפשה לבנה הקטן והיחיד, מיאנה לשמוע על כך. לא יעלה ולא יבוא. נכון, הוא צריך ללמוד מקצוע, אבל, רק מול עיניה. רק אם אינו נוטש אותה ולו לרגע קט.
רב החובל, שחושל להתמודד עם סערות אדירות ומשברי ים אך לא עם רחמי אם על בנה, נכנע. אני אלמד אותו מול עיניך כיצד להיות רב חובל.
מספר ימים עמל רב החובל במרתף הבית על מלאכה מסויימת, אותה סרב להראות לבני ביתו. רק כשאסיים תראו, היה משיב להפצרותיהם. כאשר סיים את מלאכתו, הוא עלה מן המרתף אוחז בידיו החסונות דגם של אניה קטנטונת, זהה להפליא לאנייתו שחנתה זה מספר שבועות בנמל. מאומה לא חסר לאניונת. כאן, הצביע רב החובל, נמצא החדר שלי, שבו אתה תגור בבוא היום. מאחוריך נמצא חדר המלחים. למטה, הורה רב החובל באצבעו ופתח דלת קטנה, ממוקם מחסן גזירי העץ שמיועדים למלאות את מקומם של התרנים שעלולים להשבר בעת סערה קשה. כך, במשך שעה ארוכה לימד האב את בנו הקשוב את כל רזי אנייתו וסודותיה, עד שהבן יכול היה לשוטט בה בדמיונו בעיניים עצומות.
עם תום השלב הראשון, השיקו האב והבן הנרגשים את האניה הקטנה בצוותא לתוך גיגית עצומת מימדים, שהוצבה במרכז הבית. דמיונו של רב החובל לא ידע גבולות. קרקעית הגיגית כוסתה בחול רך, דגי זהב קטנים שטו בחדווה במים הצלולים, שנמהלו במעט דיו כחלחל וציורי נוף מדהימים כיסו את צידה הפנימי של הגיגית. מושלם.
בידיים מיומנות נעץ רב החובל את עוגן האניה בחול והורה לבנו לנשוף במלא עצמת ריאותיו על מפרשיה המתוחים. דקה ארוכה ניסה הבן להטות את האניה על צידה, פניו אדמו ממאמץ, אך מאומה לא הועיל. זהו תפקידו של העוגן, ציין רב החובל בסיפוק. הוא מעגן את האניה למקומה.
כעת, הבה נפליג.
הלילה ירד זה מכבר. לאורם של עששיות נפט זעירות שנתלו לצידי האניה, הפליגו האב ובנו במרחבי הגיגית. רוחות רבות עוצמה שנפלטו ממפוח ענק איימו לפרק את האניה שנאבקה על חייה, ולולא מיומנותו המופלאה של רב החובל, היתה האניה שוקעת זה מכבר במעמקי הגיגית.
האם פרשה זה מכבר למנוחת הלילה. הוא נשאר איתי, קבע רב החובל. גם בים אי אפשר ללכת לישון כאשר רוצים. לפעמים צריך להשאר ערים יומיים ואפילו שלשה, עד אשר תחלוף הסערה.
האניה, שטולטלה רבות במהלך הלילה, נראתה שבר כלי. מפרשיה מושלכים היו על הסיפון, תרניה מנותצים, דומה היה כי מאומה לא נותר על מקומו. אבל האניה לא התהפכה! קרא רב החובל בהתלהבות. זהו תפקידך כרב חובל!
עוד ימים מספר המשיך האב המסור לאמן את בנו ולהכניסו ברזי המקצוע, עד אשר לשמחתם הרבה של הוריו, הצליח בנם המוכשר לשמור על יציבותה של האניה במשך שש עשרה שעות רצופות של סערות ונחשולים שהערים האב.
כעת הוא כבר רב חובל, שח האב בסיפוק לרעייתו, טפח נמרצות על שכמו של בנו וחזר אל הים רגוע ושליו. בנו למד את המלאכה…
תיאור מרתק זה כותב רבי יוסף חיים זצ"ל בעל הבן איש חי בספרו רב פעלים (ח"ג סוד ישרים סי' א'), במענה "לתלמיד חכם אחד, תושב עיר אחרת ששאל ממני שאלות בלימוד הסוד". רבי יוסף חיים טרח להסביר לו, כי אנו, בדורות שלאחר חתימת התלמוד, דומים לבנו של רב החובל שלמד להשיט את אנייתו בתוך גיגית. אותו תלמיד חכם שפנה לרבי יוסף חיים עסק בחכמת הקבלה, ולעיתים הוא נתקל בעניינים שונים שלא נתפסו בראשו.
רבי יוסף חיים אילפו לקח, כי אם ידע אל נכון את מקומו, לא יקשו בעיניו דבריהם, אלא יבין כי חכמתו היא זו המוגבלת.
(גל' מאורות דף היומי)
