האם גם אותך שכחו היהודים בצערך והותירו אותך רק עם המילים הללו ותו לא
פעם אחת בליל שבת לאחר התפילה נשאר האיש לשבת בדד בבית הכנסת, שכן כאמור הכל שכחוהו. איש לא הזמינו לסעודת שבת, והוא נשאר לאכול שם את לחמו הקשה והיבש. לאחר שסיים אמר כמה מזמורי תהילים, ומשסיים גם את אלו נותר לו זמן רב ואז החל לקרוא את הלוחות השונים שהיו תלויים על הקירות בבית הכנסת, כמו 'בריך שמיה', 'מודים דרבנן' וכדומה...
בכל לילה נהג הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א, בעל 'בני יששכר', לערוך 'תיקון חצות' ולהתאבל על חורבן בית המקדש. באחד הלילות התקרבה כבר שעת חצות הלילה ואילו הרבי לא החל עדיין כלל בהכנותיו לקראת אמירת 'תיקון חצות'. תלמידי הרבי המה ראו כן תמהו, מדוע זה הרבי מתעכב עדיין ואינו מתחיל בהכנות כמידי לילה.
בעודם חושבים החל שעון הקיר להשמיע את שנים עשר צלצוליו, משמע שעת חצות הגיעה. באותו רגע ראו החסידים הכיצד פניו של הרבי משתנות והוא החל לספר:
מעשה בעשיר גדול שירד מנכסיו. ריחמו עליו מכיריו וידידיו והחלו לעזור לו כל אחד כפי יכולתו. בתחילה ניסו לסייע לו בהלוואות כדי לבסס את נכסיו ועסקיו. ומשראו כי העלו חרס בידם השתדלו לתמוך בו במתת יד ולרכוש מזון ובגדים לו ולבני ביתו. כך עשו תקופה קצרה. אבל משחלפה תקופה נוספת, החלו הידידים גם הם לשכוח אותו. עסוקים היו כל אחד בענייניו שלו וזכרו של העשיר לשעבר פרח מזכרונם. אט אט הוא נזנח על ידם והוא ובני משפחתו הגיעו למצב חומרי קשה מאד, עד שלא חלפו ימים מרובים ומעילו היה קרוע והבטנה הפנימית של המעיל נחשפה לעין כל.
פעם אחת בליל שבת לאחר התפילה נשאר האיש לשבת בדד בבית הכנסת, שכן כאמור הכל שכחוהו. איש לא הזמינו לסעודת שבת, והוא נשאר לאכול שם את לחמו הקשה והיבש. לאחר שסיים אמר כמה מזמורי תהילים, ומשסיים גם את אלו נותר לו זמן רב ואז החל לקרוא את הלוחות השונים שהיו תלויים על הקירות בבית הכנסת, כמו 'בריך שמיה', 'מודים דרבנן' וכדומה, עד שהגיע בקריאתו ללוח שכל המילים שבו נמחקו במשך השנים וראו עליו רק את שתי המילים הראשונות באופן ברור 'רבונו של עולם'. נעמד האיש מול הלוח וקרא במרירות לבו: רבונו של עולם, האם גם אצלך רואים מבחוץ את בטנת המעיל? האם גם אותך שכחו היהודים בצערך והותירו אותך רק עם המילים הללו ותו לא? ואם אותך שכחו ולא מכבדים אותך, מה הפלא ששכחו גם אותי? כך בכה האיש משך דקות ארוכות.
בדברים אלו סיים הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב את סיפורו, ואז פרץ הרבי בבכי מר באומרו לחסידים: כך אנו נראים גם כיום בשנות גלותנו. שכחנו את ה' והוא אינו זוכר אותנו. ואם כן מה הפלא שאנחנו עדיין סובלים כה רבות בגלות. הרי שכחנו את צער השכינה ואיננו חוזרים בתשובה ואז כמים הפנים לפנים גם הוא כביכול שכח אותנו ואינו זוכר אותנו. וכל החסידים בכו יחד עם הרבי. כזה היה תיקון חצות של הרה"ק מדינוב באותו לילה...
