בעת הרפיון בכיבוד הורים נלקחה ממני הטובה
בימים הבאים עשיתי כמובן סגולות שונות למציאת אבידה, תליתי פתקים בכל מיני מקומות הגיוניים יותר ופחות, ואת מרב המאמצים השקעתי בזיהוי בעל הרכב.
כיוון שירדתי מהרכב באזור של חנויות, ביקשתי מבעלי החנויות שינסו לראות במצלמות האבטחה את הרכב ממנו ירדתי, וללכוד את מספר הרישוי שלו. היה מרגש לראות באיזו אכפתיות נענו בעלי החנויות לבקשתי. רחמנים בני רחמנים, התיישבו על המצלמות, אלא שהתוצאה היתה עגומה מבחינתי. האחד אמר שבדיוק ביום זה המצלמה שבתה. אצל השני – בדיוק ברבע השעה הזאת המצלמה נחה. השלישי דווקא איתר את הדקות שבהן יצאתי מהרכב. ממש יכלו לראות איך אני מסתובב והולך, אבל את מספר הרישוי לא הצליחו לזהות.
בוקר אחד בדרכי לישיבה בה אני מוסר שיעור, עצרה לידי מכונית. בעל הרכב התעניין למחוז חפצי, והציע באדיבות לקחת אותי איתו לישיבה. הוא שמח לקיים בי מצוות הכנסת אורחים. הנסיעה היתה נעימה, ובסופה כבר הייתי לחוץ להגיע בזמן.
מיהרתי לרדת מהרכב, ורק אחרי שנכנסתי לישיבה והסדר התחיל, הבחנתי ששכחתי את השקית שלקחתי עמי.
בשקית היה אוצר בלום: מחברת של חידושי תורה, שכתבתי בעמל במשך שלושים שנה. אין לי ממנה שום העתק, ואין כל אפשרות לשחזר אותה. כל חידוש בה הוא חלק ממני. אני חייב למצוא אותה, אבל אין לי מושג איך, כי למרבה הצער לא השארתי כל סימן מזהה על המחברת. לא רשמתי את שמי, ואיך יגיע אליי בעל הרכב?
תבינו, שזו אבידה שאין לה תמורה. אי אפשר לנחם אותי שאכתוב חידושים אחרים, כי אני צריך דווקא את החידושים האלה. שלושים שנה שהמחברת הולכת איתי, ועתה אנה אני בא? קשה לאמוד כמה שווה מחברת כזאת, שהרי "טוב לי תורת... מאלפי זהב וכסף".
בימים הבאים עשיתי כמובן סגולות שונות למציאת אבידה, תליתי פתקים בכל מיני מקומות הגיוניים יותר ופחות, ואת מרב המאמצים השקעתי בזיהוי בעל הרכב.
כיוון שירדתי מהרכב באזור של חנויות, ביקשתי מבעלי החנויות שינסו לראות במצלמות האבטחה את הרכב ממנו ירדתי, וללכוד את מספר הרישוי שלו. היה מרגש לראות באיזו אכפתיות נענו בעלי החנויות לבקשתי. רחמנים בני רחמנים, התיישבו על המצלמות, אלא שהתוצאה היתה עגומה מבחינתי. האחד אמר שבדיוק ביום זה המצלמה שבתה. אצל השני – בדיוק ברבע השעה הזאת המצלמה נחה. השלישי דווקא איתר את הדקות שבהן יצאתי מהרכב. ממש יכלו לראות איך אני מסתובב והולך, אבל את מספר הרישוי לא הצליחו לזהות.
המשכתי להתפלל ולצפות לישועה. החיפוש אחר המחברת היקרה הלך והתרחב ל"נחפשה דרכינו ונחקורה". בשעת ברכת המזון, בעת אמירת הרחמן, כיוונתי וביקשתי מהשם שיראה לי מה עליי לתקן. והקב"ה האיר את עיניי. נזכרתי כי עד לפני תקופה לא ארוכה, נהגתי לבקר את הוריי פעם בשבוע או יותר, ולאחרונה, עוד לפני שאיבדתי את המחברת, הפסקתי לבקר אותם. מי יודע, אולי הקב"ה שולח לעורר אותי על הדבר הזה? הן הפסוק אומר על כיבוד הורים "למען ייטב לך", ומכלל הן לומדים גם לאו.
אם בזכות כיבוד הורים זוכים לכל מיני טובות, הרי שבהיעדר כיבוד הורים נלקחת הטובה, ואין טוב אלא תורה! אולי האובדן של חידושי התורה בא, כדי להשיב אל ליבי כי עליי לחזור ולכבד את הוריי כראוי?
כיוון שהגעתי למסקנה, קמתי ועליתי לבית הוריי. הם שמחו מאד בביקורי, ואני חזרתי ואמרתי לעצמי, כי מעתה אשתדל ביותר לכבד את הוריי ולבקרם בתדירות גבוהה כמקודם.
מיד למחרת (!) אבי מתקשר אליי ושואל: "איבדת מחברת של חידושי תורה?" "כן", אמרתי בשמחה גדולה. "למה לא סיפרת לי?" הוא שאל. אמרתי שלא רציתי לצער אותו. ואז הוא סיפר לי איך התגלגלו העניינים. בעל הרכב שאצלו השארתי את השקית עם המחברת, נוהג לבקר את אביו מדי יום ביומו. באותה נסיעה בה הצטרפתי אליו, הוא נסע לביקור היומי אצל אביו החולה, ואחרי שירדתי מהרכב הוא גילה את השקית השכוחה.
הוא ניסה לזהות את בעל המחברת שהיתה בשקית, אבל כמובן לא הצליח, שכן לא השארתי לו שום רמז לשמי. הוא הביא את המחברת לאביו ושאל אותו, אולי יש לו רעיון איך להגיע למאבד. המחברת נשארה שם.
באחד הימים הגיע יהודי לבקר את האב ולקיים מצוות ביקור חולים. האב הראה לידיד את המחברת, ושאל אותו אם יוכל לזהות את בעל המחברת. האורח דפדף הלוך ושוב, עד שגילה באחד הדפים, באותיות קטנות, שם משפחה. כיוון שהוא הכיר את אבי, לקח איתו את המחברת והביא אותה לאבי, בשעה שישב בבית המדרש אחרי תפילת שחרית.
או אז זכיתי בטלפון המיוחל, בו קיבלתי את הבשורה הטובה כי האבידה נמצאה. ראיתי בזה הארה מיוחדת מן השמיים, כי אכן זה היה התיקון שנדרש ממני. האבידה התרחשה ברכב של מי שזוכה לכבד את אביו מדי יום, בעת הרפיון בכיבוד הורים נלקחה ממני הטובה, ועתה, משהתחזקתי – חזרה הטובה ברחמי שמים, מיד למחרת הביקור החשוב אצל אבי שיחיה לאורך ימים טובים.
