'אם אתה מרגיש צורך להודות, פשוט תעזור לאדם אחר שתפגוש אותו במצוקה. זו תהיה התמורה שלי
חולפות בקושי עשר דקות והכרטיסן שוב נעמד מעליו. 'רק לא זה' חשב לעצמו 'הפעם כנראה אזדקק להרחיק אותו ממני באופן פיזי!'
'תקשיב' אמר הכרטיסן 'כשאנחנו מגיעים ל'פיטרבורו' רוץ מהר לרציף אחד. הרכבת ללידס תהיה שם'. -'למה, הרכבת מתאחרת, או מה?'
'לא. הרכבת לא מתאחרת' השיב הכרטיסן כמגן על כבוד לוח הזמנים של רכבות אנגליה. 'אני פשוט הודעתי ל'פיטרבורו' בקשר. הם יעכבו את הרכבת במיוחד עבורך. ברגע שתעלה עליה היא תצא בדרכה ללידס. העיקר שתגיע הביתה הלילה. הרבה בריאות!' ופנה לדרכו: "כרטיסים בבקשה"! "כרטיסים בבקשה"!
זהו סיפור קטן-גדול. קטן - מצד עצמו, גדול - מצד המעגלים הרבים שהתפתחו ממנו (סופר ע"י ב. ה.). הצעיר ש. מתגורר אז - לפני 40 שנה - בשכירות בבקתה עלובה בלונדון, מפגר בתשלום שכר-הדירה. כשהטלפון מצלצל בדירה הוא לא עונה מחשש שזו שיחה שבאה לפנות אותו מהמקום...
אלא שהמחשבה הבאה מרתיעה אותו "אולי זו אימא"! אימו לא נמצאת לאחרונה בקו הבריאות, ומי יודע? אולי היא התקשרה לחפש אותו! לפני 40 שנה לא היתה 'שיחה מזוהה' וכאשר הטלפון צלצל יכולת רק לנסות לנחש מי מחפש אותך.
מיהר להתקשר להוריו. אביו קיבל את השיחה והודיע לו שימהר לחזור הביתה, ל'לידס', שם התגוררה המשפחה. לדברי הרופאים המצב כל-כך קשה שהחולה לא תהיה מסוגלת לשרוד אפילו את הלילה הקרוב.
***
בתחנת הרכבת גילה שהרכבת האחרונה כבר עזבה. הוא היה דל אמצעים, לא מסוגל לשלם עבור מונית. הייתה רכבת שיוצאת ל'פיטרבורו', אלא שדא-עקא: היא תחמיץ בעשרים דקות את הרכבת שיוצאת משם ל'לידס'. אבל ברירה טובה יותר לא הייתה לו, אז הוא קנה כרטיס ועלה על הרכבת ל'פיטרבורו'.
"כרטיסים בבקשה"! שמע את הקול בעודו בוהה בחשכה השוררת מבעד לחלון הרכבת.
שלף את הכרטיס ומסר אותה לכרטיסן. הלה החתים את הכרטיס בחותמת הביקורת, אבל גם לאחר שסיים את מלאכתו
המשיך להביט בו. ש. הניח שעיניו האדומות מבכי משכו את עיניו של הכרטיסן.
'אתה בסדר'?
-'למה שלא אהיה בסדר? ובכלל; מה זה עניינך?!'
'אתה נראה נורא - יש משהו לעזור?'
אנו מעדיפים לדלג על התשובה הבוטה שקיבל הכרטיסן. ש. היה לחוץ ושבור מהמצב בו היה נתון, ואיבד את השליטה על פיו.
למרות "סימני הסכנה" ששפת-גופו זעקה, הכרטיסן לא נרתע. התיישב מולו ובנימה מפויסת אמר: 'משלמים לי כדי לעזור כשצצה בעיה'...
הכרטיסן לא עשה דבר רע, אבל ש. היה בלבה רותחת של רגשות אשם, כעס, צער, יגון ואנחה. בוודאי לא של קבלה. אך חשב לעצמו שבעצם הדרך הכי טובה לגרום לכרטיסן ללכת לדרכו, זה לומר לו את האמת...
'תראה; אמא שלי על ערש-דווי, לדברי הרופאים לא תשרוד את הלילה ואני עומד להחמיץ את הרכבת מ'פיטרבורו' ל'לידס'. לא תהיה לי עוד הזדמנות לראות את אימא. אז אני מצוברח, אין לי חשק לשוחח ואודה לך באם תעזוב אותי לנפשי'.
הכרטיסן השתתף בצערו, קיווה בשבילו שיצליח להגיע אל אימא בזמן, ופנה לדרכו: "כרטיסים בבקשה"! "כרטיסים בבקשה"! ש. המשיך לבהות בחשכה שמבעד לחלון.
***
חולפות בקושי עשר דקות והכרטיסן שוב נעמד מעליו. 'רק לא זה' חשב לעצמו 'הפעם כנראה אזדקק להרחיק אותו ממני באופן פיזי!'
'תקשיב' אמר הכרטיסן 'כשאנחנו מגיעים ל'פיטרבורו' רוץ מהר לרציף אחד. הרכבת ללידס תהיה שם'. -'למה, הרכבת מתאחרת, או מה?'
'לא. הרכבת לא מתאחרת' השיב הכרטיסן כמגן על כבוד לוח הזמנים של רכבות אנגליה. 'אני פשוט הודעתי ל'פיטרבורו' בקשר. הם יעכבו את הרכבת במיוחד עבורך. ברגע שתעלה עליה היא תצא בדרכה ללידס. העיקר שתגיע הביתה הלילה. הרבה בריאות!' ופנה לדרכו: "כרטיסים בבקשה"! "כרטיסים בבקשה"!
***
חלפו כמה שניות וש. קלט באיזו צורה "מטומטמת" התייחס עד עכשיו לכרטיסן. קם מהמקום ורץ אחריו, רוצה לתת לו את הארנק (הריק...) את המפתחות (של הדירה שעומדת לפני פינוי...) ואת כל מה שאין לו. כשהגיע לכרטיסן הצליח לומר 'רציתי... רציתי...' אך לא מצא מילים נוספות. 'זה בסדר' הרגיע אותו הכרטיסן 'אין בעיה'.
-'אבל איך אוכל להודות לך על מה שעשית עבורי?' 'אין בעיה' חזר הכרטיסן ואמר 'אם אתה מרגיש צורך להודות, פשוט תעזור לאדם אחר שתפגוש אותו במצוקה. זו תהיה התמורה שלי. כך העולם יהיה טוב יותר'.
***
ש. ניצב לצידה של אימו כשנפטרה בבוקר המחרת. עד עצם היום הזה הוא לא מסוגל להיזכר בה ללא שייזכר גם בדמותו של הכרטיסן טוב-הלב.
הוא מעיד על עצמו שהמפגש עם הכרטיסן שינה אותו מאדם "אגואיסט" לאדם הגון. 'זה לקח קצת זמן...' הוא מתנצל 'אבל מאז כבר שילמתי לכרטיסן באלפי מעשים טובים!'
ניקח גם אנו בחשבון: כשאנחנו עושים טובה משמעותית ליהודי, הפכנו אותו עצמו ליהודי טוב-ומיטיב. כל שרשרת המעשים הטובים שגם הוא ייעשה ייזקפו לזכותנו!
