אלא כך אמרתי לו: מה שלומדים בישיבה, תפסיק ללמוד אותו עם פלפולים, ותתחיל ללמוד אותו יותר מהר
לאחר תקופה שמעתי מאביו של אותו בחור שבאותו חורף שבו חזר ללמוד בישיבה בחו"ל מהטעם שממילא אינו יכול ללמוד לומדות, למדו שם מסכת בבא בתרא, והנה הוא למד את כל המסכתא לפי דרכו, וכשסיים וראה שהוא מכירה על בוריה, ניגש אל אחד מראשי הישיבה וביקש ממנו להבחן על כל המסכתא. סירב אותו ראש ישיבה בחשבו שהוא מתלוצץ ממנו, כי לא יתכן שבחור צעיר יידע כל מסכת בבא בתרא בתקופה כה קצרה. פנה לראש ישיבה אחר, והלה בחן אותו על כל המסכת מרישא לגמירא ונתפעל עד מאוד. הלך אותו ראש ישיבה אל הראשון שלא רצה לבחון אותו ואמר לו: דע לך שהוא יודע... הוא יודע את המסכתא. הוא למד אותה וסיכמה...
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה וגו' (יט, ב)
בחודש האחרון איבד העולם היהודי אדם גדול עד מאוד הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל.
אחד מהיסודות בהשקפה שהיה מדבר עליהם הרבה היה יסוד זה שהאדם צריך ללמוד מה שלבו חפץ, מדבר היה בענין זה, עוסק בו, ובוער בו ללא הרף. אף השיעור שהיה מוסר היה בסגנון זה, כי סבר שטוב להם לבחורים שילמדו יותר מהר. היה זה אצלו בבחינת הוא היה אומר, נאה דורש ונאה מקיים.
נעתיק חלק מדרשה שמסר, וניווכח לבהירות שהיתה לו בענין זה. הדרשה נמסרה במסגרת השיחה השבועית (כסלו תשע"ב). הוא סיפר: הגיע אלי אברך ואמר לי שאין לו שום טעם בלימוד. שאלתיו: היכן כן יש לך הנאה? אמר לי: בשום מקום. לא בסדר עיון ולא בסדר בקיאות ולא בסדר שלישי. אני לא אוהב ללמוד. הפצרתי בו: אולי בכל זאת. אמור לי היכן אתה נהנה. אז נזכר שבעש"ק וש"ק יש לו איזה סדר בטור בית יוסף ובו הוא מאוד נהנה. אמרתי לו: מסתבר שאתה נהנה מלימוד זה, כי כשלומדים טור בית יוסף, לומדים את הידיעות הפשוטות מבלי להתעכב על חקירות ולומדות. ואם כן העצה היא שגם במשך השבוע תלמד באופן זה.
אמר רבי גרשון בשיחתו: לא יעצתי לו לעזוב את הישיבה ולהתחיל ללמוד טור בית יוסף, אלא כך אמרתי לו: מה שלומדים בישיבה, תפסיק ללמוד אותו עם פלפולים, ותתחיל ללמוד אותו יותר מהר. למד את הגמרא עם הראשונים, זה אומר כך וזה אומר כך, ותתקדם, וכך תתחיל להרגיש טעם נפלא בלימודך.
והוסיף רבי גרשון: סיפרתי לו מעשה שהיה לפני ארבעים שנה. הגיע תלמיד מחו"ל ללמוד בפוניבז'. היה אז תחילת חודש אלול ולמדו פרק מרובה, פרק קשה במסכת בבא קמא. עברו כמה ימים והבחור הגיע אלי בתלונה שאינו נהנה מהשיעורים.
הוא אמר: "לא שאיני מבין. אני מבין היטב. אני יכול אפילו לחזור על כל הנאמר, אבל איני מרגיש שום טעם". שאלתיו: "מה אתה כן אוהב ללמוד?". ענה לי שהוא אוהב ללמוד משנה ברורה. אמרתי לו: הפלא ופלא! טבעך ללמוד ידיעות פשוטות, ובכן, הייתי מייעץ לך ללמוד משנה ברורה על מסכת בבא קמא, אך מה לעשות שאין, כי אין משנה ברורה על חושן משפט. על כן איעצך ללמוד סמ"ע. הסמ"ע המעטר את דברי המחבר בחושן משפט כותב הלכות פסוקות בקצרה. מעתה למד גמרא רש"י תוספות, שולחן ערוך, סמ"ע. שאל הבחור: המפני כך עזבתי את ביתי ובאתי לפוניבז'?!
בשביל ללמוד כך, יכול הייתי להשאר בחו"ל. אמרתי לו: צדקת. היית יכול להשאר בחו"ל, אבל מן השמים סיבבו שתגיע הנה ותשמע שזוהי דרך הלימוד הנכונה בשבילך.
אכן בסוף הזמן חזר הבחור לחו"ל ונכנס שם לישיבה חשובה, ואף על פי שראשי הישיבה מסרו את שיעוריהם על פי דרכם כשהם יורדים לעומק העיון, הוא למד כדרכו ולא נתפעל מהסביבה, ואף לא מבעלי הגאווה אשר נעצו בו עיניהם כאומרים: מופרך אתה. אינך משלנו. ואמרו לו שלא יצמח למדן. אבל במשך הזמן, רכש ידיעות לרוב, עד שנעשה כעין 'משיב' בישיבה. כולם ניגשו לשאול אותו כי הכל צריכין למרי דחיטיא, והוא ענה על ההגדרה כי למד בבהירות לפי הסדר, גמרא רש"י תוספות, רא"ש רי"ף ונמוקי יוסף, מבלי להתעכב עליהם יותר מדי.
לאחר תקופה שמעתי מאביו של אותו בחור שבאותו חורף שבו חזר ללמוד בישיבה בחו"ל מהטעם שממילא אינו יכול ללמוד לומדות, למדו שם מסכת בבא בתרא, והנה הוא למד את כל המסכתא לפי דרכו, וכשסיים וראה שהוא מכירה על בוריה, ניגש אל אחד מראשי הישיבה וביקש ממנו להבחן על כל המסכתא. סירב אותו ראש ישיבה בחשבו שהוא מתלוצץ ממנו, כי לא יתכן שבחור צעיר יידע כל מסכת בבא בתרא בתקופה כה קצרה. פנה לראש ישיבה אחר, והלה בחן אותו על כל המסכת מרישא לגמירא ונתפעל עד מאוד. הלך אותו ראש ישיבה אל הראשון שלא רצה לבחון אותו ואמר לו: דע לך שהוא יודע... הוא יודע את המסכתא. הוא למד אותה וסיכמה...
ומה עלה בסופו של אותו בחור? - הוא נעשה בעל סברא והבנה ישרה ונעשה ראש כולל להוראה והעמיד תלמידים, וכן נתמנה למורה צדק בקהילתו, הכל מפני שלמד מה שלבו חפץ. עד כאן דברי רבי גרשון זצ"ל.
ובכן, מהו הלימוד שאנו מוציאים מסיפור זה? – רבי גרשון שאל את האברך כמו גם את הבחור: מה אתה כן אוהב? אין האדם יכול ללמוד מה שלבו חפץ רק לאחר שהוא יכול לענות בבהירות מה הוא אוהב ללמוד ולאחר שהוא מבין היטב מה מונח בזה שהוא אוהב ללמוד אותו. לא מספיק לומר לאדם: "אתה יודע מה? אם אתה אוהב ללמוד משנה ברורה, למד משנה ברורה.
תלמד הלכות אמן יהא שמיה רבה, מה רע?". לא שהלכות אמן יהא שמיה רבה הן לימוד פחות חשוב בתורה, אלא כוונתנו לשלול מהצורך לומר לאדם: "אתה אוהב משנה ברורה? שב שם בקרן זווית ותלמד... אתה יכול לצאת מתי שאתה רוצה, ואם לא תגיע בכלל, זה גם בסדר". לא! כאן לומדים מסכת בבא קמא, ואתה צריך להזהר שלא יהא לבך חלוק על המקום. תלמד אף אתה מסכת בבא קמא. אבל היות שאינך אוהב ללמוד באופן זה, בא ננסה להבין באיזה אופן אתה אוהב. כפי הנראה אתה אוהב לרכוש ידיעות רבות. אכן כן, יש הרבה אנשים כאלה שהם צריכים ללמוד עוד ידיעה ועוד ידיעה מבלי להתעכב. תלמד אם כן ככה. ושאר האנשים שמוחם בנוי אחרת, ילמדו כפי שמתאים להם. בשמחה רבה. אבל למה אתה מסתכל על פלוני כנחות? "לא... חבל... חסר לו אופן הלימוד הישיבתי". יכול להיות שחסר לו. לא אמרתי שלא. אבל למה אתה צועק? למה נראה לך שהוא זקוק לכשרון כמו שלך? הרי כמו כן אין לך את הכשרון שלו.
הוי אומר: האדם יכול להישאר במקומו, וצריך להישאר במקומו, אבל עליו למצוא מה כן, ואח"כ יוכל להרחיבו. גדלות היא! היכולת לומר לבחור: "אתה אוהב משנה ברורה? הפלא ופלא! תוכל ללמוד בבא קמא עם שולחן ערוך וסמ"ע. אתם יודעים איזו גדלות היא להסתכל כך על התמונה?!
לומר לפלוני: "באופן זה תוכל ללמוד מה שלבך חפץ". והיינו שהאדם צריך להתבונן מה מונח בזה שהוא אוהב ללמוד לימוד מסוים דווקא.
