כלום נתת פעם דעתך, כיצד זה נרקם השידוך המוזר בין הצנון לבין הדבש?
עומד הוא בפני פרשת דרכים. שתי הצעות שידוכים לפניו. שתיהן יראות שמים, חפצות בבעל שישקוד על התורה ועל העבודה, אך ה"שווער"… אביה של אחת מהן, קובע עיתים לתורה, מקפיד ללמוד מידי יום בתורה הקדושה, והאחר… אומר שעוד לא הגיע לכך…
דא עקא, שבאמתחתו של הלה צרור מזומנים המובטח לחתנו העתידי, אשר יש בו כדי להבטיח פרנסה בשפע לשנים רבות וארוכות, ואני, שח הבחור, מתפתה להשתדך עם בתו, כדי שלא יטרידוני בעיות הפרנסה ואוכל לשבת במנוחה על התורה ועל העבודה. מה גם, שהוא הבטיחני מהימנה, כי העובדה שאינו לומד אפילו אות, לא תשפיע חלילה על מהלך חיי. הוא עצמו יעמוד על כך!
הוא שדכן. מקצועי.
כנגד כל שידוך שעשה יש לו שבעה עשר סיפורים ומעשיות על שידוכים אחרים מימים עברו.
אחד הסיפורים חביב עליו במיוחד והוא משמיע אותו בהזדמנויות שונות, מפני שלדעתו הוא עשוי לחזק את המחוזקים ולהעניק מבט אמיתי על החיים. לאחרונה הוא החל להשתתף בשיעורי הדף היומי, ומשם התגלגל הסיפור חיש מהר עדינו.
היה זה לפני כמאתיים שנה. מעשה בבחור מישיבת ואלאז'ין המעטירה אשר ניגש אל רבו, הגאון רבי חיים מואלאז'ין זצ"ל, תלמידו של הגאון מוילנא זצ"ל, ושאלתו בפיו.
עומד הוא בפני פרשת דרכים. שתי הצעות שידוכים לפניו. שתיהן יראות שמים, חפצות בבעל שישקוד על התורה ועל העבודה, אך ה"שווער"… אביה של אחת מהן, קובע עיתים לתורה, מקפיד ללמוד מידי יום בתורה הקדושה, והאחר… אומר שעוד לא הגיע לכך…
דא עקא, שבאמתחתו של הלה צרור מזומנים המובטח לחתנו העתידי, אשר יש בו כדי להבטיח פרנסה בשפע לשנים רבות וארוכות, ואני, שח הבחור, מתפתה להשתדך עם בתו, כדי שלא יטרידוני בעיות הפרנסה ואוכל לשבת במנוחה על התורה ועל העבודה. מה גם, שהוא הבטיחני מהימנה, כי העובדה שאינו לומד אפילו אות, לא תשפיע חלילה על מהלך חיי. הוא עצמו יעמוד על כך!
הישיר רבי חיים מואלאז'ין זצ"ל מבט בעיני תלמידו ואמר: אם כבר בענייני שידוכים עסקינן, הבה אספר לך על שידוך מעניין.
התיישבו השניים, וישאל רבי חיים את תלמידו:
האכלת מימיך מרקחת צנון? התלמיד אישר את הדברים, תוך שהוא תמה בינו לבין עצמו, מה לשידוכו ולמרקחת צנון, שרווחה בימיהם, עת עקרות הבית נהגו לרקוח צנון ודבש יחד ולהגישם כמעדן מלכים.
המשיך רבי חיים: כלום נתת פעם דעתך, כיצד זה נרקם השידוך המוזר בין הצנון לבין הדבש? אם לאו, הטה אזנך ושמע.
הצנון, הרי הוא קשה, קשוח, טעמו חריף, אך טיפש אינו. הוא ידע אל נכון, כי בעיני אנשים רבים הוא אינו מן המאכלים האהודים ביותר, בלשון המעטה.
ביקש, איפוא, הצנון ל'שדרג' את מעמדו, וישלח אל הדבש לאמר: "הצטרף אלי. נתגורר יחד, ומחלקך יהא חלקי". ויען הדבש, "מה לי ולך? אם השמאל - ואימינה.
ואם הימין - ואשמאילה. אני מתוק - אתה מר. אני זך ושקוף - אתה קליפתך כהה!".
וישב השליח אל הצנון ופניו חפות ויאמר: צדקו דבריו מדבריך. הוא ניצור מצוף הפרחים הגדלים באוויר הצח, ואתה גדל באדמה, מוקף עפר רימה ותולעה. הוא צלול ומתוק ואתה…
ויען הצנון ויאמר, "אכן, מלכתחילה ידעתי כי זו תהיה תשובתו. אמור נא לו, כי הנני מוכן לעשות הכל כדי להפיס את דעתו.
אם מבקש הוא כי אשיל את עורי מעלי - אשיל. אם חפץ הוא להכהות את חריפותי על ידי השהייתי לילה שלם ללא קליפתי - יכהה. אם רוצה הוא שיפוררוני ויכתשוני - יהי כן. אם ברצונו להרתיחני במים כדי לשבר את קשיות ערפי - ירתיח. הנה, אחר כך, אהיה אף אנכי, רך, לבן ונימוח…".
וישב השליח אל הדבש, אשר נכמרו רחמיו נוכח כניעתו המלאה ותחנוניו של הצנון וייאות להסתופף עמו בתבשיל אחד, ויקום שידוך הצנון עם הדבש.
בשמחת אירוסיהם הסבו כל גדולי העם, ויגישו לפניהם… מרקחת "צנון ודבש", אלא מה?! מיד התפתח דיון בין המסובים איזו ברכה ראוי לברך על מרקחת זו. מחד גיסא, הדבש נתן בה את טעמו, מאידך גיסא, הצנון… אי אפשר להתעלם ממנו.
לבסוף נמנו וגמרו לברך בקול גדול: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם… בורא פרי האדמה". ככלות הכל, הצנון הוא העיקר והדבש הוא הטפל. אי אפשר להשתנות לחלוטין אם לא משתנים באמת.
ההבנת יקירי את המשל? שאל רבי חיים.
הבחור נענע בראשו ויבן, כי הגוף והנשמה ירדו כרוכים ממעל. הגוף מושך מטה והנשמה מושכת מעלה. כל עוד הם דרים בכפיפה אחת, קיים ביניהם מאבק תמידי על המלוכה, מי ישפיע, מי יתן את טעמו, מי יהיה העיקר ומי יהיה הטפל.
אם לא לומדים תורה, יהא אשר יהא, לעולם לא תהפוך הנשמה לעיקר והגוף לטפל.
קובעים עיתים לתורה, ויוצאים מעבדות הגוף לחרות הנפש.
