אינני יודע מה עבר באותו רגע בראשו של האוקראיני. אולי חשב שזה תג זיהוי של עיתונאי
תוך כדי שאני מנסה לארגן את עצמי ואת מחשבותיי, הגיעו למקום בפראות שני רכבים צבאיים של אוקראינה וניסו להשתלט על האש אך כבר לא היה את מה להציל. לפתע הם הבחינו בי שאני מסתתר מהם, הם התנפלו עלי בצרחות אימים ולא הבנתי מה הם אומרים והתחילו לגרור אותי לכיוון הרכב שלהם. אני מנסה לענות להם באנגלית אשר שגורה על פי, ואומר להם אני ז'ורנליסט (עיתונאי). אחד מהם שהבין קצת אנגלית, נרתע קצת, צעק עלי דוקומנטן פליז!
(מסמכים בבקשה). ואני מסביר לו שכל המסמכים נשרפו כאו ביחד עם המזוודה שלי, והוא לא מבין וצועק שוב: 'דוקומנטן דוקומנטן'.
סיפור מפעים ומטלטל רווי אמונת צדיקים שהתרחש לפני כשנתיים ימים בימים אלו ערב יומא דהילולא של הרה"ק בעל 'נועם אלימלך' זי"ע.
לפני כשבועיים התבקש יהודי יקר מחיפה, ע"י משפחה אוקראינית שגרה בקריות כבר כמה שנים, לראות איך אפשר לחלץ את הוריהם מאוקראינה אשר נמצאים במצב לא פשוט בתוך אזור שמופגז כבר כמה שבועות, ולאחרונה גם נותק הקשר אתם.
היהודי החיפאי אשר ידיו רב לו בתחום זה לקח את כל הפרטים, כולל מימון לכל הפרויקט הזה, הצטייד במסמכים הנדרשים והתכונן לפעולה תוך יצירת קשר עם מבריח מקומי. וכך הוא מספר:
"הגעתי לאחת מהמדינות הגובלות עם אוקראינה על הגבול בנקודה מסוימת. לפי התכנון חיכה לי רכב לחלוקת לחם עם אישור תנועה חופשי. ברכב היו עוד כמה אנשים (לא יהודים) כל אחד עם הסיפור שלו, והתחלנו לנוע לעבר המטרה שלי. "מסביב חושך אימה ופחד. לאחר נסיעה של כמה שעות נאמר לי ע"י המבריחים באנגלית רצוצה כי אנחנו ממש קרובים ליעד.
לפתע – בום! טיל פגע פגיעה ישירה ברכב שלנו. הועפתי החוצה מההדף למרחק של כמה מטרים.
הייתי כמובן חבול ומוכה אך לא האמנתי לכך שנפשי היתה לי לשלל וחיי ניצלו כאשר כל נוסעי הרכב עלו באש יחד עם כל הציוד האישי שלי.
"מסביב חושך אש ותמרות עשן ואני בין שמים וארץ, בהלם מוחלט, אבל חי ברוך הוא וברוך שמו, בכיסי נשאר בדרך פלא הטלפון הנייד שלי אבל הוא לא עבד. לא היתה קליטה וכן נשארו לי שטרות הכסף שלקחתי והיו תפורים בתוך המכנסיים. אבל עם כל אלו לא נשארה לי אלא אומנות אבותינו בידי – תפילה לבורא עולם והיתה לי אמונה שאם ניצלתי ממוות לחיים וודאי אצליח לצאת מהתופת ולבצע את מצוות הצלת נפשות.
"תוך כדי שאני מנסה לארגן את עצמי ואת מחשבותיי, הגיעו למקום בפראות שני רכבים צבאיים של אוקראינה וניסו להשתלט על האש אך כבר לא היה את מה להציל. לפתע הם הבחינו בי שאני מסתתר מהם, הם התנפלו עלי בצרחות אימים ולא הבנתי מה הם אומרים והתחילו לגרור אותי לכיוון הרכב שלהם. אני מנסה לענות להם באנגלית אשר שגורה על פי, ואומר להם אני ז'ורנליסט (עיתונאי). אחד מהם שהבין קצת אנגלית, נרתע קצת, צעק עלי דוקומנטן פליז!
(מסמכים בבקשה). ואני מסביר לו שכל המסמכים נשרפו כאו ביחד עם המזוודה שלי, והוא לא מבין וצועק שוב: 'דוקומנטן דוקומנטן'.
"אני ממשש בכיסים ומוצא את הדבר שלקחתי איתי לשמירה לדרך המסוכנת. היה זה חתיכת קש זעירה המיוחסת להרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע אשר היתה ברשותו של הגאון רבי אליהו שמואל שמרלר זצוק"ל, ראש ישיבת צאנז, אשר ארוז בפלסטיק בדומה לכרטיס זיהוי.
קיבלתי זאת מבנו, ידידי היקר, הרב יצחק פסח שמרלר שליט"א, שאנו מתפללים ביחד כל יום וידעתי שיש ברשותו את הקמיע הזה. אמרתי לו שאני צריך את הדבר דחוף לכמה ימים ובטוב לבו נתן לי.
"אינני יודע מה עבר באותו רגע בראשו של האוקראיני. אולי חשב שזה תג זיהוי של עיתונאי. אבל הנס השני התרחש לנגד עיניי. האוקראיני אומר לי: אוקיי, תיכנס לרכב. שאלו אותי לאן אני צריך להגיע. אמרתי להם את הכתובת. צחקו ואמרו שזה מרחק של כמה דקות נסיעה ולקחו אותי לשם. מאותה נקודה ואילך, הכל הלך על מי מנוחות. המבריחים העבירו אותנו בקלי קלות עד לקונסוליה של ישראל. באותה מדינה סידרתי ניירת חדשה, וב"ה נחתנו בארץ ביום ראשון השבוע י"ז באדר ב' (שנת תשפ"ב).
"שבוע חלף מאז ההתרחשות הזו שם באוקראינה ואינני מעכל את גודל הניסים שעברו עלי כאשר עין בעין חזיתי בכוחו של הקמיע של אותו צדיק יסוד עולם שהחזקתי ברשותי ואשר הציל שלוש נפשות מישראל, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן".
