אילו היו הורי מקבלים אז את המכתב מי יודע מה היה עולה בגורלי
ברגע הראשון היה מדובר מבחינתו בעוד תיק-רפואי, אך עד מהרה הוא מחבר את השמות 'נועה' ואת שם הנעורים של החולה 'לוינשטיין', ומבין שכנראה זו אותה ילדה שמזגה לו את השוקו החם באותו לילה סגרירי. כמה שאלות והוא יודע: זהו זה!
החל מרגע זה הוא נחוש לעשות הכל, אבל הכל, כדי להשיב טובה תחת טובה. הוא מפיח ברופאים ובצוות תקוה להתאמץ יותר. הוא משיג תרופות יקרות שאינן ממומנות על ידי בית- החולים, הוא דואג לטיפולים הטובים ביותר.
ל"תפוח- הגדול", העיר ניו-יורק, יש "חצר אחורית" בדמות פרברים בהם חיים עניים לא מעטים. בעבר התגוררו שם גם הרבה יהודים.
ג'ייקוב היה בן-בכור למשפחה ענייה שלא הצליחה לספק אפילו את צרכיה הבסיסיים. וכך מצא את עצמו הנער הצעיר מתדפק על דלתות בתי-יהודים ומבקש נדבות. זה נותן דולר זה נותן שנים וזה מספר סנטים. פרוטה לפרוטה מצטרפת, ובכל- ערב היה חוזר הביתה עם סכום לא-מבוטל שסייע לכלכלת הבית - ובעצם ל"החייאת" אחיו ואחיותיו הקטנים.
חלומו היה: להיות-רופא! תפקיד שלצד המעמד הנכבד שלו גם מגלם בתוכו נתינה, עזרה-לזולת והצלת חיים.
הוריו היו שותפים לחלומו. בכל ערב היה אביו מכניס מספר מטבעות לקופת-חסכון, על מנת שבבוא העת יהיה במה להתחיל לממן עבורו את לימודי הרפואה.
אבל החלום העתידי לא הצליח להמתיק את ההווה המר. החורף בניו-יורק קשה מנשוא, וג'ייקוב נאלץ להמשיך ולכתת את רגליו בכפור ובשלג על מנת לקבץ נדבות. בגדיו היו מרופטים ולא מחממים, רעד תמידי שלט בו ולא פעם הפכו שפתיו לכחלחלות. גם הרעב היה בא לפעמים להתארח אצלו...
***
"לְוִינְסטִין פְמִילִי" הכריז השלט על דלת הבית. "משפחת לוינשטיין". ג'ייקוב הקיש בעדינות על הדלת וילדה פתחה אותו. "צדקה" אמר ג'ייקוב כששיניו נוקשות מקור. פשפשה הילדה בכיס אך לא מצאה שם מטבע. "נועה, מי שם?" שאל האב שקרא בעיתון מול האח -הבוער בטרקלין הבית. כאשר שמע במה מדובר התפרץ בזעם בלתי-עצור: "כל היום דופקים בדלת ודורשים צדקה. אין יותר. נמאס לי. אני לא מוכן לתת פרוטה!"
הילדה הרגישה מבוכה גדולה נוכח ההתפרצות של אבא שלה. גם ג'ייקוב הרגיש נורא ואיום... הילדה לא הייתה מסוגלת לסגור עליו את הדלת, ופשוט ביקשה ממנו שייכנס למטבח שם הכינה לו כוס שוקו חם. האבא שקע בעיתון ושתק.
ג'ייקוב הרגיש כבתוך חלום. בית חמים ונעים. כוס-שוקו כזה טעים! הוא לא זוכר מתי בפעם האחרונה זכה לפרס שכזה... אבל זה לא רק השוקו, זו התחושה שאתה שווה משהו. שמישהו מתייחס אליך. שלמישהו חשוב שיהיה לך טוב!
הוא הודה בכל המילים שהצליח לארגן בפה, ונצר את המקרה עמוק בליבו.
***
22 שנה קדימה:
החולה שענתה לשם 'נועה מרקוביץ' התקבלה לטיפול במרכז הרפואי הגדול. אביה 'אייב לוינסטין', כלומר 'אברהם לוינשטיין', מלווה את הבת שלו - אשה בת 40 שלקתה במחלה הנוראה.
תיכף יראה אותה ראש המחלקה, רופא מוכשר בתחומו, מיוחד מאין כמוהו. קוראים לו ד"ר ג'ייקוב (...)
ברגע הראשון היה מדובר מבחינתו בעוד תיק-רפואי, אך עד מהרה הוא מחבר את השמות 'נועה' ואת שם הנעורים של החולה 'לוינשטיין', ומבין שכנראה זו אותה ילדה שמזגה לו את השוקו החם באותו לילה סגרירי. כמה שאלות והוא יודע: זהו זה!
החל מרגע זה הוא נחוש לעשות הכל, אבל הכל, כדי להשיב טובה תחת טובה. הוא מפיח ברופאים ובצוות תקוה להתאמץ יותר. הוא משיג תרופות יקרות שאינן ממומנות על ידי בית- החולים, הוא דואג לטיפולים הטובים ביותר.
למרות הכל מצב החולה לא משתפר. את התשלומים הוא דוחה שוב ושוב, עד להתבהרות המצב.
ד"ר ג'ייקוב לא מרים ידיים. הוא מאתר רופאים בעלי שם עולמי, ודואג שהם ייכנסו לעובי הטיפול. יותר משנה חולפת,
ומסתבר שהמאמצים נושאים פרי: החולה הולכת ומבריאה!
***
ויהי-היום והחולה כבר בריאה. עומדת להשתחרר מבית-החולים לבעלה, לילדיה ולהוריה שממתינים בעיניים כלות ליום הזה.
לפני השחרור מוגשת החשבונית. דף ארוך עם פירוט טיפולים וסכומים שהרבה מעל ומעבר ליכולות הכלכליות של המשפחה.
בשורה של הסך-הכל מופיע משהו מודגש: לתשלום 00.00 - שולם במלאו על ידי כוס שוקו חם.
