אוֹרָהּ זוּ תּוֹרָה: הסבא החזיק את הנכד או הנכד החזיק את הסבא, סיפור מופלא של החזקת תורה, הסכיתו ושמעו:
לקראת החתונה ניגשתי לסבי, שהיה אדם אמיד במיוחד, והיו לו הרבה כסף וגם דעה אישית. מאז ומעולם הוא טען, שמי שצריך כסף – שילך לעבוד. אין מתנות חינם. "סבא", אמרתי לו, "מה דעתך לתת לי מתנה לחתונה?"
מתנה לחתונה זה בכל אופן משהו אחר מ'סתם' צדקה.
“כמה אתה רוצה?" הוא שאל.
“מאה ושמונים אלף שקלים", עניתי.
“מתנה יפה מאוד אתה מבקש", ענה לי סבא, “ואני מוכן לתת לך אותה".
שמחתי מאוד על שעתה יהיה לי כסף בשביל כל הוצאות החתונה, אבל רגע אחר כך התלהבותי הצטננה לגמרי, כי סבא המשיך ואמר: “אני אתן לך את זה בשישים תשלומים של שלושת אלפים שקלים"...
הוא לא שאל אם זה מקובל עליי, וכמו נכד טוב ומכיר טובה, אמרתי: “תודה רבה!"
באותו רגע לא קלטתי איזו טובה טמונה בכך, ורק הצטערתי שאיני מקבל את כל הכסף בבת אחת, ועדיין עליי לכתת את רגליי ולחפש פתרון למימון הוצאות החתונה.
מספר אהרון קליין מבני ברק. קרוב משפחה שלי סיפר לי על מהלך מדהים שנמשך חמש שנים. וכך הוא מתאר: לא נולדתי כמו שאני היום. בימי הנעורים זכיתי לגלות את אור האמת וללמוד בישיבה. כשהגיע זמני להקים את ביתי, הקב"ה זימן לי זיווג הגון.
שנינו רצינו להקים בית של תורה, ואני – חשקה נפשי ללמוד בכולל ולהיות אברך כפשוטו. הרגשתי שבשבילי זה חשוב אפילו יותר מאשר למי שנולד בבית שומר מצוות, שכן עליי להשלים את מה שהחסרתי.
לקראת החתונה ניגשתי לסבי, שהיה אדם אמיד במיוחד, והיו לו הרבה כסף וגם דעה אישית. מאז ומעולם הוא טען, שמי שצריך כסף – שילך לעבוד. אין מתנות חינם. "סבא", אמרתי לו, "מה דעתך לתת לי מתנה לחתונה?"
מתנה לחתונה זה בכל אופן משהו אחר מ'סתם' צדקה.
“כמה אתה רוצה?" הוא שאל.
“מאה ושמונים אלף שקלים", עניתי.
“מתנה יפה מאוד אתה מבקש", ענה לי סבא, “ואני מוכן לתת לך אותה".
שמחתי מאוד על שעתה יהיה לי כסף בשביל כל הוצאות החתונה, אבל רגע אחר כך התלהבותי הצטננה לגמרי, כי סבא המשיך ואמר: “אני אתן לך את זה בשישים תשלומים של שלושת אלפים שקלים"...
הוא לא שאל אם זה מקובל עליי, וכמו נכד טוב ומכיר טובה, אמרתי: “תודה רבה!"
באותו רגע לא קלטתי איזו טובה טמונה בכך, ורק הצטערתי שאיני מקבל את כל הכסף בבת אחת, ועדיין עליי לכתת את רגליי ולחפש פתרון למימון הוצאות החתונה.
הלכתי לסבי השני – שהוא יהודי דתי, שומר מסורת. ממנו לא ביקשתי מתנה, רק הלוואה, אותה אחזיר בשישים תשלומים חודשיים, על ידי התשלומים של הסבא הראשון.
קיבלתי את ההלוואה, ובסייעתא דשמיא היה לי כל מה שצריך. החתונה נחוגה כיאות לשמחת חתן וכלה, וזכינו להקים את ביתנו בשמחה. אחרי החתונה אמר לי הסב השני: “אל תחזיר לי את
ההלוואה. קח אותה כמענק, מתנה גמורה ממני לכבוד החתונה.
בצ'קים שיהיו לך תשתמש לפרנסתך".
וכך היה. התשלומים נפרשו על פני חמש שנים. בכל חודש נכנסו לבנק שלושת אלפים שקלים, וכך יכולתי לשקוד על התורה בנחת ובלי טרדת פרנסה. סבי, שלמרבה הצער לא שמר מצוות, נתן את חלקו מדי חודש בחודשו לפרנסת ביתנו המושתת על אדני התורה והיראה, וזכות זו עמדה לו.
כעבור חמש שנים, בדיוק ביום שהפקדתי את הצ'ק האחרון, אבא שלי מתקשר אליי ואומר לי מילה אחת: “סבא"... הבנתי הכול.
סבא נפטר ביום שהצ'ק האחרון לפרנסת הנכד האברך הופקד בבנק. זה היה שקוף: החזקת התורה החזיקה את סבא בחיים. ביום שהוא סיים עם החזקת התורה, הוא נפטר.
יהא החיזוק ממעשה זה לעילוי נשמתו.
