אבל החודש אני צריכה להוציא הרבה כסף על תרופות, אז אני אתן המחאה לחודש הבא
הזמן עבר, וכל חודש שהסתיים, גרר חוב נוסף. בסופו של דבר, החליט בעלי שהוא לא מסוגל לגרש אשה קשישה שהסתמכה על יהודים רחמנים בני רחמנים. נכון, היינו יכולים להרוויח עוד שלושת אלפים שקלים לחודש, אבל לא היינו מסוגלים לגרום לאשה המסכנה הזו לחיות את שארית חייה עזובה לנפשה...
בסייעתא דשמיא לאחר שקיבלנו אישור להרחיב את הדירה בחמישים מ"ר. החלטנו להוסיף חדר אחד, וביתר המטרים נבנה יחידת דיור להשכרה. כך נרויח את סכום ההרחבה של החדר, ולאחר שנכסה אותו נוכל לחסוך את תשלומי ההשכרה בעבור הילדים...
וכך באמת עשינו. לווינו כספים והוספנו חמישים מ"ר. החדר הנוסף האיר את עינינו, והיינו מאושרים בחלקנו. את יחידת הדיור ריהטנו בצורה חביבה, ופרסמנו בעיתון מודעת השכרה לדירה המיועדת לזוג צעיר.
כבר בשעה רבע לשבע בבוקר קיבלנו טלפון. על הקו היתה אישה קשישה. 'שלום, אני מתקשרת לגבי המודעה. מדובר בדירה בבני ברק? 'כן'. 'האם הדירה מיועדת לזוג צעיר, או אולי גם היא יכולה לשוכרה, האם יש נוף מהדירה, והאם נרד במחיר'. ואחרי הרבה שאלות הודיעה הקשישה שעל אף שלא ראתה את הדירה, היא מעוניינת לשכור אותה. היא רוצה לשנות מקום מגורים, והאזור שלנו נראה לה נחמד וחביב וגם חדש. וכמובן, יש יתרון שהדירה היא בקומת קרקע.
בעלי חזר בשבע מהתפילה. הוא לקח את הטלפון והסביר שכל עוד אנחנו לא מקבלים המחאה לשלושה חודשים מראש וחתימה על חוזה, אנחנו לא מתחייבים. כתמורה, ענתה הקשישה הנמרצת שבשעה שמונה היא אצלנו. עברה שעה עמוסה של המולת בוקר שגרתית, וכאשר יצאה בת הסמינר עם התינוקת, והשקט והשלוה החלו לשרור בבית המבולגן, נשמעו דפיקות בדלת.
אשה קשישה, שאינה משתייכת לחוג שומרי התורה עמדה בפתח, נשענת על מקל, אבל כל כולה מביעה מרץ וחיוניות.
'דיברתי איתכם מקודם', היא אמרה בביטחון מופרז. לא ידענו מה לעשות, הסתכלנו זה בזה בהלם ובדומיה, ולאחר מכן, רמז בעלי שאין ברירה, ואנחנו חייבים להראות לה את הדירה.
'אני אשכור את הדירה הזו עד סוף חיי', היא אמרה, ואז התחילה לספר לנו את סיפור חייה. חתנה נהרג במלחמת ששת הימים, ומאז היא לא התחתנה, מחכה לו שיחזור מהר, אולי בביאת המשיח. כעת היא גרה בתל-אביב.
אמנם נחמד מאד לגור על שפת הים, אבל השכנים לא נחמדים, לא מתייחסים אליה. היא החליטה שהדתיים נחמדים מאד ולכן היא תעבור לגור בבני ברק. עכשיו, הדירה מוצאת חן בעיניה מאד וגם אנחנו.
היא הביאה צ'קים, 'בבקשה, הנה הכל חתום וטוב', והיא גם מוכנה לחתום על חוזה. עכשיו. מהר, כי היא מפסידה ארוחת בוקר.
פתחנו את הפה וסגרנו שוב ושוב, ולא ידענו מה לעשות.
ברור שהיא לא היתה הדיירת שהיינו מקבלים מלכתחילה, היא לא מתאימה לאורח החיים בשכונה. אבל היא הבטיחה שתלך לפי כללי הצניעות, ושהכל יהיה בסדר, ושהיא אשה 'אמינה' מאד מאד, כך חזרה ואמרה שוב ושוב. הסכם החוזה נחתם בזריזות וגם ההמחאות עברו לידינו, ותוך שעה
היתה הדירה מושכרת לאשה הקשישה, שסיפרה שכבר היום היא אורזת מזוודה ועוברת לגור כאן. כך הכי נוח לה.
מאותו יום השתנו חיינו. אם עד היום דאגנו לעצמנו ולילדינו, הרי שהיום נוספה לנו דאגה נוספת - דיירת חדשה. היא היתה קשישה וערירית, אבל להוטה מאד מאד לשיחה. היא נקשה על כל דלת ודלת בדירות הבנין שלנו והציגה את עצמה כדיירת חדשה. אודה ולא אכחיש, היו שכנים שכעסו עלינו. הם פשוט לא הבינו איך הכנסנו דיירת כזו, שלא מתאימה לאורח החיים במקום. הם לא יכלו להבין לאיזה מצב נקלענו.
והיו שכנים, ולמעשה היו אלו הרוב, שריחמו עליה מאד ושאלו אותה שאלות. היא ענתה ברצון, אין לה ילדים, היא בודדה. יש לה תחביבים רבים, ובטח - היא תשמח ללכת לבית הכנסת. פעם, לפני השואה, הם גרו בעיירה בפולין, ושם היה לה אבא שהוא כמו רב, והם הלכו תמיד לבית הכנסת, אבל פה בארץ הביאו אותה לקיבוץ וזהו. שנים היא לא ידעה שיש יהודים שנראים כמו היהודים ההם בעיירה.
השכנים וגם אנחנו התרשמנו מאד מהסיפורים שלה וריחמנו עליה מאד. באופן טבעי לקחנו על עצמנו את עול הדאגה לחייה. כך יצא שכאשר קנינו במכולת, רכשנו גם בעבורה. כאשר בישלנו לשבת, הפרשנו מהאוכל בשבילה. היא מעצמה לא ביקשה להתארח בשבתות וגם סירבה כשהציעו לה. אבל היו חגים שבהם היא הסכימה להתארח. למשל, בחג הפסח ובראש השנה היא התארחה כדי לאכול את המצה ואת הסימנים, ובסוכות התגייסו ילדי השכונה לבנות לה סוכה.
הסיפור היה יכול להיות נחמד מאד אילולא בעיה קטנה שהלכה וגדלה עם הזמן והציקה לנו מאד.
בתחילה שילמה הקשישה בעבור שלושה חודשים מראש, הצ'קים נפדו והכל היה בסדר גמור. אחרי שלושה חודשים ניגשנו אליה וביקשנו לקבל המחאות בעבור החודשים הבאים. 'אהה, צריך להיכנס מהביטוח לאומי, אבל החודש אני צריכה להוציא הרבה כסף על תרופות, אז אני אתן המחאה לחודש הבא, בסדר? 'בסדר גמור', אמרתי לה. היא חייכה ורשמה המחאה לחודש הבא.
יומיים לפני שהיינו צריכים להפקיד את ההמחאה, היא דפקה על דלת ביתנו. 'יש בעיה, לא יהיה כסף בבנק, אז אל תפקידו את הצ'ק'. 'אבל למה, גברת גולד? זו בעיה שאין כסף... ' ניסיתי לומר לה, הרי לקחנו חובות. היא לא הבינה ממש. 'אין כסף. מה לעשות? שאני אישן ברחוב?! חכו... קצת סבלנות. אני אשה זקנה'.
והסבלנות הזו נמשכה מספר חודשים. בכל פעם שדיברנו, היא היתה אומרת: 'אבל אני צריכה לקנות תרופות. מה לעשות? לגור ברחוב?! אני לוקחת תרופות. הרבה הרבה תרופות'... לא ידענו מה לעשות. מצד אחד ריחמנו עליה מאד. מצד שני, שילמנו בעמל רב את חובות הבניה. המטרה של יחידת הדיור שבנינו היתה לכסות את עלות הבניה ולהוות מקור הכנסה נוסף, ואילו כעת נוצר מצב שהדירה לא רק שלא מימנה את עלותה, אלא גם היתה מקור להוצאה. בשלב מסוים הלך בעלי לרב לשאול איך מוציאים דיירת קשישה ומבוגרת מהבית שלה?! אשה ערירית שאיש בעולם אינו דואג לה,
כיצד שייך לעשות דבר כזה?! היתה לנו מלחמה קשה מאד, מצד אחד היו הבכיות שלה, הטענות שלה על החיים, העובדה שבאה לידינו כי רק כאן יש יהודים טובים, ושם, בתל-אביב, אף לא אחד התייחס אליה, ומצד שני, העובדה שלא קיבלנו שקל מתום שלושת החודשים הראשונים, העיקה עלינו מאד.
הזמן עבר, וכל חודש שהסתיים, גרר חוב נוסף. בסופו של דבר, החליט בעלי שהוא לא מסוגל לגרש אשה קשישה שהסתמכה על יהודים רחמנים בני רחמנים. נכון, היינו יכולים להרוויח עוד שלושת אלפים שקלים לחודש, אבל לא היינו מסוגלים לגרום לאשה המסכנה הזו לחיות את שארית חייה עזובה לנפשה.
האשה הערירית התגוררה לידנו במשך חמש שנים! חמש שנים שבהן כיבדה את אורח החיים שלנו, נמנעה מלהדליק אור בשבת, וכן, התקרבה מעט אל היהדות. חשבנו אז לעצמנו שקירוב רחוקים אינו אמור רק אצל צעירים. על אף שמדובר באשה שגילה נוסק לתשעים, היא בתו של הקב"ה, והוא רוצה את התשובה שלה כמו כל יהודי אחר.
יומיים לפני שנפטרה, היא לא הרגישה טוב והזמינה לעצמה אמבולנס. שאלנו אותה אם לבוא איתה, והיא השיבה שלא. אחרי יום הגענו לבקר אותה, והחלטנו לעשות תורנות בין כל השכנים. סיפרנו לה על התורנות והיא היתה מאושרת, ואמרה שהיא שמחה מאד שלא השארנו אותה ככה לבד. אבל למחרת היא נפטרה.
היה זה חסד של אמת, וכל השכונה כולה התגייסה להגיע להלוויה שלה. הימים הבאים היו עצובים מפני שאיש לא ישב עליה 'שבעה'. השכנים ארגנו תפילות בביתה, והילדים התכנסו לומר תהילים במשך היום. אחרי ה'שבעה' התפנינו לפנות את החפצים שלה מהדירה. כל הרהיטים היו שלנו. כשפינינו את השידה, מצאנו מכתב במגירה הראשונה. היה זה מכתב מעורך דין שעליו היה כתוב בגדול 'צוואה'.
היא רשמה את הצוואה בשנה הראשונה שבה הגיעה לבנין. היא כתבה שלא ידעה שתרגיש כאן טוב כל כך, ושכל חייה, עד עכשיו, לא הרגישה שדואגים לה כפי שהיא מרגישה כעת. היא רצתה לחוש את הדאגה הזו עד הסוף, ולכן החליטה להפסיק לשלם ולראות אם אנחנו נחמדים רק בגלל הכסף. התברר לה שהיינו נחמדים כי אנחנו יהודים גומלי חסדים, ולכן היא רוצה להשיב לנו, יש לה דירת שניים וחצי חדרים בתל אביב שנשקף ממנה נוף ים, ועכשיו היא מוסרת לנו אותה - - -
עם הצוואה הזו פנינו לעורך הדין, והוא אישר בפנינו כי כל שכתבה היה אמת לאמיתה, כך שהדירה בתל אביב אכן נרשמת על שמנו. לא חשבנו שמדובר בסכום רציני מאד. הבנו שהוא יכסה את הוצאות השכירות שלא שולמו, וכנראה יישאר לנו משהו בצד. אבל אז התברר שהדירה שלה שווה כמעט שלושה מליוני שקלים בגלל מחירי הדיור הגבוהים בתל אביב, בפרט שמדובר בדירה רחבת ידיים מסוג הבניה הישן, ששניים וחצי חדרים הם כמו ארבעה חדרים של היום, ובשל הנוף שצופה לים. כך זכינו, בסיעתא דשמיא, בדירה.
אגב, את הכסף שנותר לה, היא תרמה בעבור כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתה. ניכר היה בבירור שהתקרבה לאביה שבשמים לפני מותה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו היינו מתעקשים לפנות אותה מהדירה.
אני גם אסירת תודה להקב"ה על שהיה לנו אורך רוח מספיק כדי לאפשר לה לגור בדירה. לא כל אחד מסוגל לכך, אך אנו זכינו.
