הרה"ק רבי שלמה גולדמן מזוועהיל זי"ע האדמו"ר מזוועהיל כ"ו אייר תש"ה
הרה"ק מזוועהיל נולד בשנת תר"ל לאביו הרה"ק רבי מרדכי מזוועהיל זי"ע,
בגיל ל"א שנים בשנת תרס"א עלה רבי שלמה מזוועהיל על כס ההנהגה, בהיות רבנו בביקורו האחרון אצל האדמו"ר מטשרטקוב הרה"ק רבי דוד משה זיע"א, אמר לו האדמו"ר מטשרטקוב בפרידתו: כאשר תבוא לבית תחל לקבל 'קויטלך'…
רבי שלמה זיע"א היה צעיר בניו של אביו רבי מרדכי מזוועהיל (הראשון) זיע"א. האדמו"ר רבי מרדכי זיע"א שהיה מפורסם בצדקותו עבר בהמשך הזמן ל'קוריץ' וניהל עדת חסידים, לאחר שזוועהיל העיר נכבשה על ידי הבולשביקים, רבנו רבי שלמה זיע"א נשאר בזוועהיל בשרביט הנהגתו גם תחת השלטון הקומוניסטי.
רבנו רבי שלמה זיע"א זכה להערצה מצד כל החוגים. גם הבולשביקים בעת עליתם לשלטון כאשר השליטו בחוזק יד ובאכזריות שלטונם בכל מקום רחשו כבוד מיוחד לרבנו, מעלימים עין לא מעט ברבות מפעולות הפצת התורה והחסד של רבנו שהיו מנוגדות לסדרים ולמשטרים שהנהיגו הבולשביקים.
בשנת תרע"ט הייתה העיר זוועהיל למאכולת אש בשריפה הגדולה שהציתו כנופיות הפורעים, ורבנו רבי שלמה זיע"א, מתיצב במסירות נפש לקומם ההריסות, לוקח את כל הנטל על כתפיו, משקיע עצמו בחובות עצומים להגיש עזר לכל אחד ואחד.
לאחר עשרים וחמש שנות מנהיגות בעיר זוועהיל משנת תרס"א עד שנת תרפ"ה, עלה רבנו לארץ ישראל ביחד עם נכדו חביבו הרה"ק רבי מרדכי (השני) זיע"א בנו של הרה"ק רבי גדליהו משה זיע"א.
הפרידה מרבנו הייתה קשה, אנשים נשים וטף ליוו את רבנו ביציאתו את העיר, הודה, זיוה והדרה של העיר זוועהיל, הקרבניט הנאמן. אב נאמן ורחמן לכל יחיד ויחיד. פטרון וקברניט, איש מופת ופועל ישועות. אנשים לא יכלו לשלוט ברוחם ונשכבו אל מתחת לגלגלי המרכבה. אישה אחת שזרקה את עצמה אל מתחת גלגלי המרכבה צועקת במר ליבה לרבנו שלא ינטוש אותם לאנחות. זכתה אותה אישה לברכתו של רבנו שתזכה עוד לעלות לארץ ישראל, ואכן זכתה היא ומשפחתה לעלות לארץ ישראל.
רגעים אחדים לפני שהספינה עגנה בנמל יפו פנה הצדיק רבי שלמה לנכדו היחיד שהגיע יחד עמו, ואמר לו: את אדרת האדמו"רות אני משליך כאן לים, וגוזרני עליך שלא תספר לשום בריה את זהותי.
במשך שלוש שנים תמימות הצליח רבי שלמה לשמור את זהותו בסוד, והיה מתגורר בירושלים ומתנהג כאחד מפשוטי העם, עד שבאחד הימים הגיע אורח מהעיר זוועהיל לארץ הקודש ונרעד לראות את הצדיק הקדוש מזוועהיל חי כאחד מפשוטי העם. הוי, זהו רבי שלומקה… זעק. באותו יום גילו יהודי ארץ ישראל את איש האלוקים השוכן בינותם, ומאז אותו יום הפך רבי שלמה לכתובת לכל החלכאים והנדכאים שהגיעו לחלות את פניו מכל ערי הארץ להיפקד בדבר ישועה ורחמים.
"וואו נעמט מען די נעכטיגע בזיונות" - כוחה של השתיקה
פעם אחת, בהיות הרה"ק רבי שלומק'ה מזוועהיל במקווה בערב שבת, נוכח שם יהודי אחד שראה את הנהגתו: הרבי היה טובל ועונה למשמשו, רבי אליהו ראטה, תשובות לשאלותיהם ובקשותיהם של הבאים אליו לבקש ישועה. (משמשו של הרבי, רבי אליהו ראטה, היה עומד מחוץ למקווה ומקריא את השאלות והבקשות וכותב את תשובות הרבי).
הדבר חרה מאוד לאותו יהודי, והחל לצעוק על רבי שלומק'ה: "מה ההבלים הללו שהנך נוהג בהם, שאתה טובל ועונה תשובות?". רבי שלומק'ה לא השיבו דבר. לאחר שיצא הרבי מן המקווה, ניגש אליו יהודי לבקש שיפעל עבורו איזו ישועה; מיד חזר הרבי לטבול, עלה ונסתפג, ובישר לו שאכן הצליח לפעול עבורו דבר ישועה ורחמים.
לאחר הדברים הללו, בצאתו מן המקווה, ציווה על משמשו כי יחקור אחר האיש שצעק עליו ויברר מי הוא והיכן מקום מגוריו. הוא שלח עמו כסף ואת כל צרכי השבת שילך וייתן לאיש הזה שביזהו. חיפש המשמש את האיש ומצאו מחוץ לביתו, ונתן לו את הממון וצרכי השבת ששלח עמו הרבי. קיבל האיש את הכסף והמצרכים בשמחה גלויה.
לאחר מכן חזר המשמש רבי אליהו ראטה לרבי וסיפר לו שהאיש שמח עד מאוד בממון ובצרכי השבת. אמר לו רבי שלומק'ה: "הסיבה שנהגתי כך היא כי חשבתי בליבי – מה אכפת לאותו יהודי שהנני פועל ישועות במקווה? אלא שלכאורה חסרים לו צרכי השבת וצערו מבעבע בקרבו, ולכן התפרץ עליי מכוח כאבו הפנימי".
למחרת, ביום השבת, כשהיה רבי שלומק'ה בדרכו למקווה, ניגש אליו יהודי אחד וביקשו להזכירו במקווה עבור איזו ישועה שצריך. ענה לו הרבי שיבוא בזמן אחר (וכפי שהייתה דרכו לפעמים לומר לבאים אליו לבקש ישועה – לבוא בזמן אחר כי כעת אין השעה כשרה לכך).
שאלו היהודי הלז: "והלא אתמול ראיתי שבא יהודי לאחר שיצא הרבי מהמקווה וביקש שהרבי יפעל עבורו ישועה, והרבי שב וטבל ופעל עבורו?". ענה לו רבי שלומק'ה: "וכי מהיכן לוקחים בזיונות כמו אתמול?" (וכלשונו: 'וואו נעמט מען די נעכטיגע בזיונות'). "והלא אתמול הייתי בולם את פי, ובכוח זה יכולתי לפעול גדולות ונצורות".
לאחר פטירתו של רבי שלומק'ה, בסעודת ההילולא הראשונה להסתלקותו, סיפר בעל המעשה בעצמו: "פעם אחת לא היה בידי מאומה בשביל צרכי שבת, והמצב בבית היה דחוק עד מאוד. לפני שהלכתי לטבול במקווה לכבוד שבת קודש, נצטוויתי על ידי זוגתי כי הנני חייב לחזור עם ממון לצרכי השבת, ואם לא – לא אוכל להיכנס הביתה".
"ומששבתי מהמקווה ואין פרוטה בידי, נוכחתי לראות כי באמת נעלה את שערי הבית בפניי, ונותרתי לעמוד מבחוץ על מפתן הדלת. ולתדהמתי, אני רואה כיצד משמשו של רבי שלומק'ה בא ובידו ממון וכל צרכי השבת, וכך היה בידי לחזור ולהיכנס אל ביתי". (ובעל המעשה לא פירט ולא גילה איזו 'השתדלות' עשה במקווה בשביל שיזכה למנחה שלוחה זו).
