הרה"ק רבי יהודה אריה לייב אלתר זיע"א בעל השפת אמת ה' שבט תרס"ה

רבי יהודה אריה לייב הידוע כבעל השפת אמת מגור, נולד בשנת תר"ז כ"ט ניסן, בעיר ווארשה שבפולין, לאביו הרה"ק רבי אברהם מרדכי בן הרה"ק רבי יצחק מרדכי בעל החידושי הרי"ם.

בהיותו בן שנתיים התייתם רבנו מאמו, שש שנים מאוחר יותר בשנת תרט"ו נתייתם אף מאביו , סבו בעל החידושי הרי"ם החליט לקחת אותו תחת חסותו ומאז היה רבנו צמוד לזקינו, לכל מקום לקחו עמו ועד פטירתו לא משה ידו מתוך ידיו.

זקינו שהיה חסיד של הרבי מקוצק ואף היה נוסע אליו לעיתים קרובות היה לוקח אתו את נכדו, "על מנת שיראה פנים של יהודי אמיתי". אע"פ שרבנו היה רק בן שתיים עשרה בזמן הסתלקותו של רבי מנחם מענדל מקוצק, בכל זאת ראה עצמו כל ימיו כחסידו ותלמידו.

הרי"ם שכר מלמד לרבנו שילמדו תורה, והתנה עמו שלש תנאים: שיעיר את רבנו כל בוקר לפני עלות השחר, שילמד עמו שמונה עשר שעות ברציפות, שבכל יום יחדשו משהו בלימודם.

בהגיעו לגיל ארבע עשרה השיאו סבו עם בת רבי יהודה קמינר, החתונה נערכה בעיר גור שבפולין באדר ב' תרכ"ב, לאחר החתונה נשארו בני הזוג לגור בעיר גור.

בשנת תרכ"ו שוב הכה הגורל, רבנו היה אז בן תשע עשרה כאשר סבו בעל החידושי הרי"ם נפטר ועלה לשמי רום, רבנו התייתם שוב פעם ואבד אבא נוסף, מורה, מחנך ורבי.

רבנו מלא את מקום סבו כאב"ד גור, והרה"ק רבי חנוך העניך מאלכסנדר מלא את מקומו בחסידות.

רבנו נעשה אף לחסידו של רבי חנוך העניך והיה נוסע אליו פעמיים בשנה.

באותם שנים היה רבנו עדיין סמוך על שולחן סבתו ואף גר עמה באותו הבית, לאחר הסתלקותה נשבר מטה לחמו, רבנו שהחליט שלא להנות ממתנות חינם, פתח בגור חנות בניהולה של אשתו מרת יוכבד רבקה.

בהיותו בן עשרים ושתיים שנה, שנת תר"ל, נפטר האדמו"ר מאלכסנדר והמוני החסידים קבלו את רבנותו ומרותו, אז החל רבנו לנהוג באדמורו"ת והוכיח כי אכן ראוי הוא לכך, טווה לעצמו דרך בחסידות המשלבת קוצק גור ואלכסנדר, רבנו דרש סכום מינמאלי כשכר ולא הסכים לקבל פרוטה מעבר לכך, סכומי כסף עצומים היו עוברים תחת ידו, אך רבנו לא הסכים לקחת לבני ביתו ואפילו לקרוביו לא נתן כי אם משל עצמו.

בשנת תרס"ה ה' לחודש שבט, כשל כח הסבל, נשמתו עלתה בסערה השמיימה.

קטע מספה"ק שפת אמת שחיזק את הרב שיינפלד בימי השואה

חידוש נפלא ומעניין כתב מרן ה"שפת אמת" זי"ע במאמרי פסח (תרמ"ב ד"ה בשיר השירים), ותוכן דבריו הקדושים, שכנגד מה שבמצרים השלים "קושי השיעבוד" את "אורך" זמן הגלות, הרי שבגלותינו האחרונה הרי זהו להיפך, ש"אורך" זמן הגלות משלים את "קושי השיעבוד" שנגזר עלינו.

וכה לשונו הטהור: "איתא במדרש (שיהש"ר ב, כא) שאמרו (=בני ישראל למשה רבינו ע"ה): עדיין לא שלמו הארבע מאות שנה, רק שהקב"ה דילג על הקיצים כו'. ויש לנו לקוות גם עתה, כי יעשה עמנו הבורא יתברך לפנים משורת הדין. דכתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וכמו דשם דילג על הקץ, והמפרשים אמרו כי הכביד להם הגלות כדי למהר הקץ, כי ידע השי"ת שזה היה טובה יותר, כמו שאיתא שאם היו חס ושלום רגע אחד יותר כו' (=היו נשקעים בנ' שערי טומאה), כמו כן עתה שנתמשך הגלות בעוונותינו הרבים זמן זמנים טובא – הוא בוודאי לטובתינו, כדי להקל חבלי משיח. שהגם דחז"ל (סנהדרין צח, ב) אמרו: ייתי (=משיח) ולא אחמיניה (=שלא רצו האמוראים שתהיה הגאולה בימיהם מרוב צרות ישראל שנגזרו להיות בחבלי משיח), וכן רבותינו הקדושים ז"ל כולם אמרו שיהיה עת צרה, כך צריך לנו לידע, כמו שהיה מקובל בידי אבותינו במצרים שצריכין להיות ארבע מאות שנים, רק השי"ת עשה לפנים משורת הדין, לכן הגידו לנו, שאם כי בוודאי השי"ת ייטיב עמנו, נדע כי הוא הוא בחסד עליון..."

***

בענין זה סיפר הרה"ח רבי משה שיינפלד זצ"ל חתן הרי"מ לוין ז"ל, שבחג הפסח שנת ת"ש, עת בערה עירו קראקא באוירת השמד ההיטלריסטית ימ"ש, והוא עודנו נער, עלה אל ביתו של החסיד הנעלה רבי פישל כרמל הי"ד [אשר היה איש רם המעלה, מחסידי מרן השפת אמת זי"ע, ובכל שבת קודש היה נשאר בבית החסידים אחרי התפילה ולומד שעות ארוכות "שפת אמת" על הפרשה], וביקש ממנו לחזקו ולעודדו

בזמנים קשים שכאלו. פתח לפניו רבי פישל הי"ד את הספר "שפת אמת" במאמרי פסח, והקריא לפניו מילה במילה את הקטע הנזכר...

וסיים ואמר, כי אכן חיזוק רב שאב באותה שעה מהקטע האמור... ובתוך אותו חושך נוראי התחזק הוא בדבריו הקדושים של ה"שפת אמת" כי בודאי לא יהיו "חבלי משיח" קשים כל כך, והשי"ת ישלימם בהחלפתם עם "התארכות" זמן הגלות...