מוסיף לבאר בפרטות שורש קדושת התורה

ומוסיף עוד רבי יוסי, תָּאנָא - שנו, קְדוּשָּׁה דְאוֹרַיְיתָא, קְדוּשָּׁה דִסְלִיקַת עַל כָּל קִדּוּשִׁין - קדושת התורה היא קדושה העולה על כל מיני הקדושות. וּקְדוּשָּׁה דְחָכְמְתָא עִלָּאָה סְתִימָא, סָלְקָא עַל כֹּלָּא - וקדושת ספירת החכמה העליונה הסתומה עולה על הכל. אָמַר לֵיהּ - אמר לו רבי חייא לרבי יוסי, באמת לָאו אוֹרַיְיתָא בְּלָא חָכְמְתָא וְלָאו חָכְמְתָא בְּלָא אוֹרַיְיתָא - אין תורה בלא חכמה ואין חכמה בלא תורה, כי תמיד מתייחדים הם, וְכֹלָּא בְחַד דַּרְגָּא הוּא - והחכמה והתפארת עומדים במדריגה אחת כיון שהם כלולים זה בזה, וְכֹלָּא חַד - והם אחד מצד עצמם ולא יתכן שיתפרדו זה מזה. אֶלָּא מה ששנינו לעיל כי קדושת החכמה היא מעל קדושת התורה שבתפארת הוא, משום כי אוֹרַיְיתָא בְּחָכְמָה עִלָּאָה אִשְׁתְּכַחַת - התורה היתה נמצאת בתחילה בחכמה, כי שורש התפארת הוא בחכמה, וּבָה קַיְּימָא - ולעתים עולה התפארת לעמוד במקום שורשה בחכמה. ומוסיף לבאר מאין נמשך שורש התפארת בחכמה, וּבָה אִתְנְטָעוּ שָׁרְשָׁהָא מִכָּל סִטְרִין - ושם בחכמה ניטעו שורשי כל צדדי התפארת על ידי הכתר.

ומביא עוד מה ראו רבי יוסי ורבי חייא בדרכם, ומה אמר על כך רבי יוסי.

עַד דַּהֲווֹ אָזְלֵי - עד שהיו רבי יוסי ורבי חייא הולכים, אַשְׁכָּחוּ חַד בַּר נָשׁ בִּלְקִינְטָא דְקוּסְטָא - מצאו אדם אחד בגינה זרועה שאינה שלו, רָכִיב עַל סוּסְיָא - והיה רוכב על סוס נקבה, אַשְׁמִיט יְדוֹי לְחָד עַנְפָא דְאִילָנָא - שמט את ידו לענף אחד של אילן וקצצו. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הַאי הוּא דִּכְתִיב - זהו מה שכתוב (ויקרא כ ז, יא מד) 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים'. אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. וכן הוא להיפך כי אם מטמא עצמו מלמטה מטמאים אותו מלמעלה, כי עבירה גוררת עבירה. ואדם זה בתחילה עבר עבירה קטנה לרכוב בגינת חבירו, ומזה נגררה לו עבירה גדולה לעשות היזק גדול לחבירו. הֲדָא הוּא דִכְתִיב - וענין זה שהמקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, הוא מה שכתוב 'קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה'. ודורש, 'קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ', על ידי שתהיו קדושים מלמטה יקדשו אותם מלמעלה 'כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה'.