פרנסה בשפע בזכות עונג שבת עם טשולנט
בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ (כו, כו). י״ל על דרך צחות וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא. כי נהוג במאכלי שבת שמניחים חמין שטומנים בתנור עד יום השבת שקורק טשאלינ״ט, וכתב ברמ״א (סוף סי׳ רנ"ז) בשם הבעל המאור והכלבו כי זהו מכבוד ועונג שבת, וכל מי שאינו אוכל חמין שטומנים בשבת ואין מאמין בדברי חכמים שהתירוהו חיישינן עליו שמא אפיקורוס הוא עכ״ד. וכיון שכתב הרמ״א שזהו כבוד ועונג שבת וידוע כי מעונג שבת נמשך השפעת פרנסה בהרחבה כשאחז״ל (שבת קיט, א).
ובזה יש לרמז הכתוב בפרשתנו "בשברי לכם מטה לחם" (מלשון כי יש שב״ר במצרים) היינו כשרצונו יתברך להשפיע מטה לחם לישראל עם קרובו, "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" - הוא החמין ודייסא שהוא כמו לחם שנוהגים להטמין על יום השבת הרבה משפחות בתנור אחד גדול, בבית האופה שיש שם מקום בהרחבה לכולם. "והשיבו לחמכם" - כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, לוקח כל אחד קב שלו בשבת עם מיני דייסא, "ואכלתם ולא תשבעו" כמו שאמרו חז"ל (ביצה טז, א) ופירש"י נשמה יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו עכ"ל. נמצא כי בשבת בחינת רווחא לבסומי שכיח ומחמת מצות עונג שבת אין נפשו קצה עליו גם אם אוכל הרבה עוד ירצה למעשנים ומיני מטעמים אשר בימות החול כבר היה מהם שבע ונפשו קצה, וזהו ואכלתם ולא תשבעו, ומתחיל שפיר הכתוב "בשברי לכם מטה לחם" - כי מזה נמשך השפעת ברכה ולחם לפי הטף לכל ימות החול.
