ענין מבחן הקטורת
בפרשתנו מצינו כמה פעמים את ענין הקטורת.
במחלוקתו של קורח נבחנו בה מאתים וחמישים איש שחלקו על הכהונה. אולם, גם נדב ואביהוא הצדיקים נבחנו בה, ויצאה אש ושרפה אותם כשהקטירוה (ויקרא י א-ב). ואכן, מאחר והיו כמה שנענשו על ידה, ציווה משה רבינו לאהרן הכהן לצאת עימה בשעת המגיפה, כדי להודיע לבני ישראל כי יכולה היא שתהיה גם סם חיים, ועל ידה נעצרה המגיפה (רש"י במדבר יז יג).
מבואר מזה, כי הקטורת היא אבן הבוחן לדעת מי אלו אשר בחלק ה'. ויש להבין במה כוחה גדול לענין זה.
אך הנה נודע כי קטורת פירושה 'קשר' בלשון ארמית, וממנה עולה ענן לבן צח ונקי המקשר בין ישראל לאביהם שבשמים. והנה, כאשר בא אדם לכפר על חטאו, מביא בהמה ושוחטה לקרבן, ומן השחיטה מקבלים את הדם האדום הרומז לדינים, וזורקים אותו על המזבח. כמו כן מקריבים את האימורים והחלבים, ואותם שורפת האש האדומה. אולם כאשר עולה עשן הקרבן לריח ניחוח, נעשה האדום ללבן, ואז חלה הכפרה, וכפי שנתבאר הדבר בזוהר הקדוש.
לעומת זאת, הקטורת מתחילתה לבנה היא, אך גם היא נשרפת תחילה באש האדומה, ולבסוף עולה עשנה כקיטור השמימה. אם כן יש לבן לפניה ולבן לאחריה. ומשום כך מקום הקטרתה הוא במזבח הפנימי, ולא במזבח החיצון שבו מעלים את האיברים וזורקים בו את הדם, כי אלו רומזים אל אדמומיות החטא, והקטורת כולה טהורה.
משום כך, אין ראוי להקטיר קטורת אלא מי שזיכך וטיהר עצמו ביותר, כי על בגד לבן - ניכר כל שמץ וכתם. ומי שאינו ראוי, נכווה בגחלתה.
