מדוע ברחו הנגידים בעת קריאת התורה?
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (י, לה-לו).
מעשה באחד מבתי הכנסת הגדולים, שהכריזו בשבת פרשת בהעלותך על מגבית לדברים שבצדקה, על ידי עלייה לתורה ועשיית "מי שברך" לעולים, כנהוג. נענה הקהל בעין יפה ותרם ברוח נדיבה, אך אחדים מאילי הכסף שהיו שם, השתמטו בתירוצים ואמתלות שונות ויצאו החוצה, כדי שלא יעלו ולא ינדבו.
לאחר קריאת התורה, כשחזרו הגבירים הקמצנים לבית הכנסת עלה הרב ודרש קצרות בפרשת השבוע בענייני היום, פתח ואמר: היום הזה זכינו וראינו בעינינו בהתגשמות הפסוקים האלה, כאשר פתחנו את ארון הקודש ואמרנו ״ויהי בנסוע" קמו מן הקהל ונפוצו וברחו מבית הכנסת כאויבי ה', ועכשיו ׳ובנחה׳, משגמרו קריאת התורה, ייאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל׳ — אלה בעלי האלפים והרבבות, שממונם חביב עליהם כגופם ואין תורמים ממנו לדבר שבצדקה.
נרמזו העשירים עד היכן הדברים מגיעים והעלו תרומותיהם...
