ויכוח בין אב לבנו שהביאה לסנגוריה טובה
אבינו מלכנו מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו (תפילת עשי"ת).
סיפר אחד ממשמשיו של האדמו"ר מטאלנא זצ"ל:
התלוויתי פעם לרבי בנסיעה באוטובוס חזרה לביתו בבית וגן, והנה נזכר הרבי כי עליו לקנות תרופה מסוימת. נכנסתי עמו לבית מרקחת ידוע בירושלים, בו היו באותה עת שני רוקחים, אב ובנו. הרוקח האב, שכבר הכיר את הרבי, קידמו במאור פנים וביקש ממנו ברכה להצלחה, ובינתיים היה בנו עסוק עם לקוח אחר.
הבן עלעל בדפים שלפניו ואמר לאותו לקוח במעט טרוניה: "רשום כאן חוב ישן על שמך, אולי כבר הגיע הזמן לפרוע את החוב?" האב, בשמעו זאת חש שלא בנוח והעיר לבנו: "אל תיקח ממנו כסף עבור החוב, כבר מחלתי לו מזמן ואין לו כאן שום חוב".
רגז הבן וטען: "אם החלטת למחול לו, טוב מאוד, אבל למה לא מחקת את סכום החוב מן המחברת? אם מוחלים, צריכים גם למחוק! הנה, עכשיו גרמת לי אי נעימות, שאני מבקש ממנו כסף בעוד אתה, בעל החנות, כבר מחלת לו".
הרבי הבחין במתח שנוצר, ולפתע ניגש אל השניים כשפניו נוהרות משמחה, ואמר להם: "רבותי, גרמתם לי הנאה מרובה בשיחה שלכם. עכשיו נתחדש לי דבר נפלא: בעשרת ימי תשובה מבקשים 'אבינו מלכנו מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו' - מדוע 'מחוק' דוקא? רק הכוונה כדברי הבן – שאומרים לאבינו שבשמים, אם אכן מחלת לנו על העברות, למה הן נשארו כתובות? מבקשים אנו: מחוק ברחמיך הרבים, אל תשאירן כתובות, שלא יבואו שוב לגבות. זו סנגוריה טובה ופשט טוב", אמר להם הרבי.
ועוד במשך כל הדרך לביתו חזר על הדברים למשמשו ואמר לו: "כל דבר הקורה בעולם שייך בהשגחה פרטית לכל אחד. הנה קיימנו 'הלומד מכל אדם'. מכל מצב שהוא יכולים ללמוד דבר מה לעבודת ה'. אין לך אדם שאין לו מקום ואין לו שעה. מכל אחד יש מה ללמוד".
