הנוירולוג גילה: שתים עשרה מלים כשתים עשרה שניות של 'מודה אני'.

הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא (כג, כד). וברש"י כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות (רש"י).

בהגהתו לסעיף הראשון ב'שלחן ערוך' (או"ח א א) פסק הרמ"א: "ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו". על דבריו הוסיף והעיר ה'משנה ברורה' (שם סק"ח): "בזריזות – לאו דוקא, אלא ישהה מעט ולא יעמד פתאום כי זה מזיק לגוף (גיטין ע, א). טוב לומר תכף בקומו: 'מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'".

עובדה מעניינת, התרחשה בכנס נוירולוגים עולמי שנערך בשנים האחרונות, כאשר אחד הנוכחים, נוירולוג בכיר בתפקידו, הציג בפני המשתתפים תוצאות מחקר מקיף שערך. בדבריו טען כי לאחר ההתעוררות מהשינה, הדם זקוק לשתים עשרה שניות כדי להגיע מהרגלים למח, ועל כן קימה חפוזה מהמטה עלולה לגרם להתעלפויות.

לשמע הדברים בקש נוירולוג אחר, יהודי שומר מצוות, את רשות הדבור והפעים את הנוכחים כשאמר: "אצלנו היהודים יש מנהג עתיק לומר מיד עם הקימה מהשנה את תפלת 'מודה אני' שבה אנו מודים לבורא העולם על שקמנו בריאים ושלמים. בתפלה זו יש שתים עשרה מלים, ואמירתה כראוי, לאט ובכוונה, אורכת כשתים עשרה שניות".

על פי הדברים הללו באר בספר 'שה לבית' את הפסוק שלפנינו באופן נפלא: "הן עם כלביא יקום" – מתוך שחסים הם על בריאותם, מדקדקים ישראל לקום משנתם במתינות, כגורי אריות [המכונים 'לביא' (תרגום יונתן יואל א ו)] שטרם התחזקו בכוחם, אולם לאחר מכן: "וכארי יתנשא" – הם מתנשאים כאריה בגבורה ובזריזות לעבודת בוראם.

שה לבית (להג"ר שמעון הרשלר מלונדון); 'דברי מיכאל' - גטין (עמ' קלה)