המצוה לרפא חולה נכלל במצוות השבת אבידה
וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ (כב, ב).
אמרו חז"ל המודר הנאה מחבירו מרפאו רפואת הנפש אבל לא רפואת ממון (נדרים לח, ב). מפרש הרמב"ם בפירוש המשניות בזה הלשון: רפואת נפשו הוא שירפא גופו, ורפואת ממון שירפא בהמתו, ר"ל חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל וזה נכלל בפירוש מה שכתוב בפסוק והשבותו לו לרפאות את גופו כשהוא רואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו, עכ"ל. וכן מפרש הר"ן בנדרים מ"א ע"ב ד"ה רפואת נפש, דהא תנן מחזיר לו אבידתו ואין לך השבה גדולה מזו, היינו, דורשים "והשבותו לו" גם על רפואת הגוף, עיין שם.
אמרי שמאי-בפרשתנו
